הפגת בדידות: פרקטיקות

בניסיון להתמודד עם אתגר הבדידות, בייחוד בתקופה שבה 'ריחוק חברתי' הפך נורמה, אנו מציעים מודל-התערבות לעידוד קירבה וקשר. המודל ניתן להמחשה בצורת קובייה הבנויה סביב שלושה צירים:

  1. מסגרת (Setting) – לאפשר מפגש 

  2. עשייה (Doing) – להתניע אינטראקציה

  3. נוכחות (Being) – להביא קשב לקשר

קוביית קירבה וקשר

נרחיב כעת את ההסבר על שלושת הצירים.

 

מסגרת (Setting)-

לאפשר מפגש

כשבאים לתכנן מענה לבדידות, צריך לחשוב על מסגרת מתאימה למפגש – כזו שתאפשר לא רק שהִייה במחיצת אנשים, אלא גם קירבה, אינטימיות וחיבור משמעותי. להלן כמה שיקולים שמומלץ להביא בחשבון.

היקף המעגל החברתי

ליווי פרטני  |  קבוצה 


מקבץ גדול של אנשים לא מאפשר היכרות מעמיקה וקירבה אינטימית. אנו מציעים לבחור באחת משתי האפשרויות הבאות: [1] ליווי פרטני בארבע-עיניים בין מתנדב (יכול להיות גם איש-מקצוע) לזקן שחש בדידות. [2] קבוצה בהיקף קטן יחסית, רצוי בין 8 ל-12 משתתפים ובתוכם זקנים החשים בדידות. 

יתרונו של ליווי פרטני נעוץ בכך שמלוא תשומת הלב של המלווה מוקדשת לאדם החש בדידות. בין השניים עשויה להירקם ברית ידידוּת באנלוגיה לקֶשר עם חבר קרוב (buddy). יש אנשים הנרתעים מקבוצה ועבורם באופן מיוחד עשוי להתאים ליווי פרטני, בין אם הוא משמש כשדה-אימון וכגשר לקראת הצטרפות עתידית לקבוצה, ובין אם הוא משמש כמתכונת קבועה של קשר בין שניים. 

יתרונה של קבוצה נעוץ לא רק במגוון ההזדמנויות שהיא פותחת ליצירת קשרים בין-אישיים, אלא בכך שהיא מאפשרת לאדם החש בדידות לחוות תחושה של שייכות לחבורה, שיש לה עוצמה בלתי רגילה. קבוצה בתחילת דרכה היא מקבץ יחידים, אך ככל שעובר הזמן וככל שמטפחים בקבוצה נורמות של שיתוף, כך הולך ומתגבש מרחב בטוח, יורדות מחיצות, נוצרת לכידוּת ומפַעפעת תחושה של שייכות ואינטימיות: בין האנשים כאינדיבידואלים, ובינם לבין הקבוצה כמכלול. 

צילום: shutterstock

המוכר והחדש
קשרים ותיקים  |  קשרים טריים  

כשחושבים על מסגרת למפגש, ניתן ללכת בשני כיוונים: [1] שימור וחיזוק קשרים העומדים לרשות האדם: בני משפחה, שכנים, ידידים וחברים; [2] פיתוח ובנייה של קשרים טריים, במגמה להרחיב את המעגל החברתי. 

קשרים ותיקים 

  • חשוב לסייע לאדם להבין קודם-כל, שקשרים דורשים תחזוקה והשקעה. לפעמים צריך לנקוט עמדה פרואקטיבית: לא לחכות שהטלפון יצלצל אלא ליזום, לעשות מחוות, לשתף בתכנים אישיים ולהתעניין בעולמו של האחר. כנותני שירות אנו יכולים לסייע לאדם למפות קשרים קיימים ולמקד את המאמץ באותם קשרים שיש לו עניין בהם. ככל שקשרים יעמיקו ויתהדקו כך יגדל הסיפוק מהם וכך תגדל תרומתם להפגת הבדידות. תפקיד נוסף שיש לנו כנותני שירות הוא לסייע בהיבט לוגיסטיים וטכנולוגיים על-מנת להפחית חסמים שעלולים להפריע למימוש קשר. 

  • כנותני שירות חשוב שנשקיע משאבים בשימור קשרים שהתהוו במסגרות חברתיות ושנקטעה רציפותם בעקבות הקורונה. כאלה הם למשל קשרים שנוצרו במועדון שכונתי, במרכז-יום, בבית-כנסת, במתנ"ס (חוג מקהלה, מועדון קריאה), או בבית-קפה שבו נפגשו חברי ה'פרלמנט'. ככל שניתן רצוי לקיים מפגשים קבוצתיים במתכונת וירטואלית כל עוד סגורים בנייני הציבור ומופסקת פעילותן של מסגרות פורמליות. 

קשרים טריים 

  • מפגש פרטני: יצירת חיבור (matching) בין זקן שחש בדידות לבין מתנדב שהוכשר לתפקיד. השניים ייפגשו למשך תקופה בתדירות קבועה. 

  • מפגש קבוצתי: זקן שחש בדידות יקבל הזמנה להצטרף לקבוצה מונחית המורכבת מאנשים שעל-פי רוב אין ביניהם היכרות מוקדמת. 

נקודת ההצטלבות  
במרחב הפיזי  |  במרחב הווירטואלי

מפגש פיזי בין אנשים מאפשר קשר-עין, קליטה של שפת גוף ותקשורת רציפה שאינה מופרעת על-ידי כשלים טכנולוגיים – מה שמגביר את הסיכויים לקירבה בלתי אמצעית. עם זאת גם המרחב הווירטואלי הוכיח את עצמו, בייחוד בתקופת הקורונה, כפוטנציאל טוב דָיו לקיומם של קשרים משמעותיים ממרחק. 

שמירה על הרכּב קבוע של משתתפים

להבדיל מהזמנה פתוחה לאירוע הפֶנינג ש"מי שבא בא" ובכל פעם נוצר תמהיל אחר של משתתפים, הקביעוּת הפרסונלית בקבוצה או בליווי פרטני – חיונית על-מנת לאפשר קירבה ותחושת שייכות. 

קיום המסגרת לאורך תקופה ממושכת דיה ורציפה 

קשרים משמעותיים נבנים בתהליך ממושך וסבלני, זה טבעם. לכן חשוב לבנות מראש מסגרת שמאפשרת אורך-רוח (על ציר הזמן) להעמקת ההיכרות והקשר. 

החזקה של המסגרת בידי פרסונה שלוקחת על עצמה להכווין את המפגשים

 

כשמדובר במסגרת קבוצתית צריך שתהיה פונקציה מובהקת של הנחיה, בין אם זה מנחה-קבוצות מוסמך ובין אם זה אחד המשתתפים בקבוצה שנבחר למלא תפקיד מוביל ושמקבל הדרכה מתאימה. כשמדובר במסגרת של ליווי פרטני צריך שהמלווה יראה עצמו כאחראי לוויסות ולניווט המפגש. בשני המקרים תפקידה של הפרסונה האחראית 'להחזיק' את המפגש ולחתור למצבים שבהם המשתתף חווה אינטראקציה משמעותית, קירבה ושייכות. 

 

עשייה (Doing) –

להתניע אינטראקציה

קשרים חברתיים בכל גיל ובכל שלב התפתחותי בחיים, נוצרים אפרופו עשייה משותפת בתוך מסגרת מארגנת: בית-ספר, אוניברסיטה, תנועת נוער, שכנוּת בבניין מגורים, חוג במתנ"ס, בית-כנסת, עבודה בארגון, התנדבות בקהילה וכיו"ב. עשייה משותפת כשלעצמה אמנם לא מבטיחה שתיווצר קירבה בין האנשים, אך היא בהחלט פותחת פתח לקירבה. חשוב להבין: קשר הוא מהות חמקמקה שאין עליה שליטה באופן ישיר. כדי לאפשר צמיחה ספונטנית של קשר ברמת ה-Being, צריך שיהיה איזה Doing לרקום סביבו חוטים מחבּרים. עשייה משותפת היא קרקע פורייה ליצירת חיבורים. 

דוגמאות לעשייה משותפת: האזנה לשירים מולחנים על-פי טעמם ובחירתם של המשתתפים במפגש, צפייה בסרטון מעורר השראה, התבוננות בתצלום או בציור אמנותי, קריאת כתבה מהעיתון, יצירה בחומרים מגוונים, טיפוח גינה קהילתית, משחקי קופסה, משחקי חֶברה, פתרון תשבצים, שירה בציבור, העלאת זיכרונות-עבר, שיתוף בחוויות-הווה, לימוד בסגנון בית-מדרש, מועדון הסרט הטוב, מועדון קריאה, שיח אקטואליה. 

צילום: אופיר בן נתן

עשייה משותפת יכולה לתפוס נפח-זמן של מפגש שלם, לחלופין היא יכולה לשמש בתור פתיחה / סיכום / אתנחתא באמצע מפגש. מה שחשוב הוא, שבעל-התפקיד שקיבל על עצמו אחריות למפגש – בין אם זה מנחה קבוצה או מלווה פרטני – יוביל את העניין צעד קדימה וידאג למַנף את העשייה כטריגר להתנעת אינטראקציה. ככל שעוסקים במענים לבדידות, תכלית העשייה אינה בה-עצמה אלא בפוטנציאל הטמון בה כגשר לקשר. 

אפשר לדמות את העשייה המשותפת לפיתיון שתכליתו למשוך את האדם החש בדידות מתוך קונכייתו; שיפְתח את מנעול-הלב, ייצא מאזור הנוחות, יתוודע לאחרים ובהדרגה ירקום אתָם קשר. בה-במידה אפשר לקוות להתרחשות בכיוון ההפוך, דהיינו שמתוך העשייה המשותפת יחוש האדם שאחרים מתקרבים אליו, שרואים אותו, שאכפת ממנו, שרוצים בקרבתו ושהוא מוערך. להסבר מורחב על כלים לתיעוּל העשייה המשותפת באופן שתשמש טריגר להתנעת אינטראקציה, ראו להלן: קיט פעילויות לעידוד קשר.

אין דרך אחת להפיג בדידות. אין דרך אחת לחבר אנשים. עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, שייכות חברתית היא עניין של טעם אישי. מה הטריגר שיגרום לאדם לצאת מהבית ולהרגיש נוח בחברת אחרים? איזו הזמנה לעשייה משותפת תדבר לליבו של אדם? מסתבר שיותר מכול זה עניין של העדפה אינדיבידואלית. 

מנקודת מבטנו כנותני שירות, ככל שיגדל היצע ההזדמנויות למפגש חברתי וככל שיהיה ההיצע מגוּון מבחינת טיב העשייה המשותפת, כן יגדל הסיכוי שזקנים הסובלים מבדידות ימצאו מענה מתאים – איש איש לפי טעמו. רפרטואר רחב של מסגרות חברתיות, יאפשר לאנשים להצטרף ליותר ממסגרת אחת, מה שעשוי להעצים את האפקט של הפגת הבדידות.

במסגרת מיזם הבדידות נוסוּ ברחבי הארץ 7 פרקטיקות להפגת בדידות. כל פרקטיקה מכילה רכיבים של מסגרת (Setting) ורכיבים של עשייה משותפת (Doing). להסבר מורחב על שבע הפרקטיקות ראו בתפריט הראשי: פרקטיקות שנוסו בפיילוט.

 

נוכחות (Being) –

להביא קשב לקשר

המסגרת כאמור מטרתה לאפשר מפגש; העשייה המשותפת מטרתה להתניע אינטראקציה; וכעת אנו מגיעים למהות. כי בסוף מה אנחנו רוצים? שייפתח הלב, שתיווצר קירבה בין אנשים, שיהיה ביניהם קשר. וזה לא קורה ברובד העשייה (Doing) אלא ברובד ההוויה (Being). ילדים למשל מסוגלים להבחין היטב מתי הוריהם נוכחים יחד אתָם במלוא הווייתם ומתי הם מוסחים וטרודים בעניינים אחרים. ההורים יכולים להימצא פיזית בבית, הם יכולים גם לשבת מול הילד ולהזיז קוביית משחק, ובכל זאת הילד מרגיש שההורה לא אתו, לא נוכח. 

כדי שתיווצר הוויה של קשר, לא מספיקה מסגרת וגם לא עשייה משותפת; דרושה התכוונות להיות עם מישהו אחר בנוכחות מלאה, כאן ועכשיו. פירוש הדבר, להביא את הקֶשב – את תשומת הלב (attention) – אל תוך המרחב המשותף של אני ואתה. להביא קשב לקשר

זה לא עניין ביצועי קשב-לקשר. זה לא מה שאתה אומר או עושה; זה איך שאתה ניגש לאדם אחר, זה מה שקורן ממך כלפיו, זה אופן הנוכחות שלך במפגש. 

צילום: shutterstock

ננסה להציע כמה מפתחות שעוזרים להביא קשב לקשר – לכוון את הלב כלפי אדם אחר. (בסוגריים נציין את החוויה המשוערת של האחר כתוצאה מאותה התכוונות): 

  • התעניינות אמיתית במה שאדם עושה, זוכר ומרגיש (רואים אותי, אני משמעותי לאחרים) 

  • הקשבה עמוקה למילים ולְמה שבין המילים (אכפת ממני)

  • תיקוף ההרגשות (מבינים אותי)

  • הבלטת חוזקות (מתפעלים ממני)

  • חיבור לרכיבי זהות (קולטים מי אני)

מלווה פרטני חשוב שיביא קשב לקשר כשהוא נפגש עם אדם שחש בדידות. מנחה קבוצה חשוב שישתדל לטפח נורמה קבוצתית של קשב לקשר: איך מתייחסים פה לאחרים, איך מקשיבים, איך עונים.

הפגת בדידות עומדת, בסופו של דבר, על הדבר שיצורי אנוש יודעים לעשות מרגע לידתם: להתחבר, להתקשר, לחפש מגע משמעותי עם הזולת. בשביל שיתהווה קשר דרושים תנאים מיטביים. זה אמנם לא פשוט, אך זה לא בשמָים; מסגרת נאותה, עשייה משותפת והתכוונות להוויה של קשר – הם היסודות המסייעים להפגת בדידות.