הפגת בדידות: עקרון-העל

מה מפיג בדידות? מה עובד? מה אפקטיבי? בפרק הבא נציע מודל התערבות כולל פרקטיקות. בפרק הנוכחי אנו מבקשים להציב לנגד העיניים את העיקרון הראשי שאמור לשמש קַו-מנחה לכל התערבות שמטרתה הפגת בדידות. עקרון-העל קובע סטנדרט חד-משמעי ולפיו, מענה אפקטיבי לבדידות הוא מענה שמספק תנאים מיטביים להיווצרות קירבה וקשר

הקביעה האחרונה עשויה להיראות טריוויאלית ופשוטה ליישום, אך זוהי התרשמות מוטעית. כדי שנבין את מלוא עומקו של עקרון-העל, חשוב שנתבונן – כמו בתמונת ראי – על מה שלא עובד. יש לא מעט פרקטיקות שממהרים להדביק להן כותרת 'הפגת בדידות' בעוד שלמעשה אינן קולעות למטרה. 

אורח חיים פעיל וגדוש בעשייה, עיסוק משמעותי, פנאי רציני – כל אלה תורמים בלי ספק לאיכות חיים וחשובים להזדקנות מוצלחת, אולם עשייה משמעותית לכשעצמה אינה מספיקה כדי להפיג בדידות. יכול אדם לנגן בפסנתר, לטפח צמחים בגינה, לשקוע בקריאת ספר, לבקר במוזיאון, לסרוג, לצייר, לצאת להליכה באוויר הפתוח, לתרגל יוגה או מדיטציה. כל עשייה כזו יש לה פוטנציאל להפיג שעמום, למנוע ריקנות, להזין את הנפש, למלא בתחושת משמעות וחיוניות – ועדיין לא די בה להפיג בדידות. הסיבה לכך פשוטה: עשייה לכשעצמה, משמעותית ככל שתהיה, לא מספקת מענה לצורך האנושי בקשר, בקרבה, בשייכות. 

שהייה בחברת אחרים – פיזית או וירטואלית באותו 'חדר זוּם' – גם היא לא מספיקה. תהיה זו אשליה לחשוב שסיפקנו מענה לבדידות בכך שצירפנו אדם להתרחשות שלוקחים בה חלק אנשים רבים. בקלות ניתן לדמיין אדם שמאזין להרצאה יחד עם חמישים איש נוספים, שמסב לשולחן ארוך עם רבים אחרים באירוע חגיגי, או אדם שעוקב אחרי תנועות המדריכה בשיעור ספורט כשלצידו אחרים מתעמלים – ובכל זאת אינו מרגיש שייך, אינו חש קירבה כלפי האנשים שבמחיצתם הוא שוהה. בדידותו תופג רק אם ירגיש שבאמת רואים אותו, שאכפת לאחרים ממנו, שרוצים בקרבתו, שעושים לו מקום, שמקשיבים לדבריו, ורק אם ירגיש שאחרים נכנסו לו ללב. עצם השהייה עם אחרים בחלל משותף, לא תחולל שינוי. 

היקשרות לאנשים, תחושת קירבה ושייכות – זה היסוד המהותי שמפיג בדידות. ברור שיש לנו פה עניין עם יסוד חמקמק, סמוי מהעין. אי אפשר לשכפל אותו במנות, אי אפשר לשלוט בו ולא קל להשפיע עליו. הרי אין ביכולתנו להעניק לאדם חבר מן-המוכן. אהבה היא לא מוצר שאפשר לספק. אך המסקנה איננה הרמת ידיים. אפשר לסייע למי שחש בדידות. עקרון-העל קובע שבשביל להפיג בדידות צריך לספק לאדם תנאים שיהפכו את החוויה של קשר לנגישה יותר עבורו. הרעיון הוא להבְנות את המפגש החברתי באופן שיקל על האדם להביא את עצמו אל תוך האינטראקציה, להתקרב לאחרים, לרקום אתם יחסים ולחוש קרבה כלפיהם. זה לא בשמַים, זה דורש תכנון, תשומת לב והתכוונות לקשר. 

בתור נותני שירות המעוניינים בהפגת בדידות, תפקידנו לדאוג לקיומם של תנאים המעודדים אינטראקציה משמעותית עם אחרים, או בניסוח אחר: תנאים שמעודדים חוויית קשר. איך אפשר לזהות חוויית קשר? סימני ההיכר הם פנימיים, סובייקטיביים, לדוגמה: אדם יוצא ממפגש חברתי ואומר (לעצמו, או מדווח לנו) שזיהה אחד לפחות מהסימנים הבאים:

  • מישהו שׂם-לב אליי היום באופן אישי.

  • מישהו שאל לשלומי, חיכה לתשובה, והרגשתי שהוא באמת מתעניין בי. 

  • מישהו הקשיב לי בתשומת לב. הרגשתי שקולי נשמע, שיש הד לדבריי. 

  • הרגשתי שיש לי מה לתרום, שיש לי פה מקום להביא את עצמי. 

  • חשתי חמימות וקירבה כלפי מישהו אחר, הוא נכנס לי ללב.  

  • הרגשתי שייך, רצוי, מובן, נחוץ ומוערך. 

צילום: shutterstock

ומה נדרש מאתנו, נותני השירות, על-מנת שנוכל לומר: סיפקנו תנאים מיטביים לחוויית קשר? לא די בכך שנקבּץ אנשים תחת קורת גג אחת (פיזית או וירטואלית), גם לא די בכך שנזמין לעשייה הנחשבת בעיניהם למשמעותית. התפקיד שנועד לנו בהקשר לבדידות הוא לסַפק תנאים המסייעים לבְנייה של קשר. נהיה אנחנו הספָקים של פיגומים, סולמות, משענות, וָוי-אחיזה ובולמי זעזועים – כל מה שיכול לתמוך באינטראקציה בין-אישית ובחוויית-קשר (לפירוט ראו הפרק הבא).  

התקווה היא שאדם ימצה את התנאים שהעמדנו לרשותו ואת ההזדמנות שגלגלנו לפִתחו. בסופו של דבר אין לנו שליטה על קשרים שיירקמו (או שלא) בינו לבין אחרים. כל שאנו יכולים הוא לספק סביבה תומכת ולעודד את האדם לקחת אחריות על קשריו החברתיים. מכאן ואילך הדבר תלוי בו.