הנזק הבריאותי של בדידות

לא זו בלבד שהבדידות מעיקה ברמה הרגשית ונוגסת בתחושת הרווחה הנפשית, אלא שהיא פוגעת – במובן המוחשי ביותר – בבריאותנו הפיזית. ג'וליאן הולט-לונשטט ועמיתיה פרסמו שתי מטא-אנליזות (2010, 2015) שבהן נסקרו כ-220 מחקרים מהעולם. הנה כמה ממצאים שעלו: 

  • בדידות מגבירה את הסיכון למוות בטרם-עת, בשיעור גבוה אף יותר מגורמי הסיכון המוכּרים בבריאות-הציבור כגון השמנת-יתר, שתיית אלכוהול וחוסר פעילות גופנית. ניתן להשוות את הנזק הבריאותי של בדידות ושל בידוד חברתי לנזק הנגרם בעקבות עישון 15 סיגריות כל יום. 

  • קיומם של קשרים חברתיים משמעותיים, מפחית בכ-50% את הסיכון למוות מוקדם. 

  • בדידות מגבירה בכ-30% את הסיכון לשבץ מוחי ולמחלות לב
     

חוקרים מאוניברסיטת פלורידה מצאו (2018), שהסיכון לדמנציה גדול ב-40% עבור אנשים בודדים.

איך ניתן להסביר נזקים כה חמורים – ברמה הפיזיולוגית, לא רק ברמה המנטלית – שנגרמים על-ידי חוויה רגשית? מה המנגנון שבאמצעותו בדידות זורעת הרס בגוף? כמה חוקרים בולטים גיבשו בשנים האחרונות תיאוריה והוכיחו אותה בבדיקות מעבדה. על-פי תיאוריה זו, בדידות גוררת תגובה לא פרופורציונלית של מערכת החיסון. המוח מפרש בדידות כסכנה קיומית – עניין של חיים ומוות – ובעקבות כך מערכת החיסון מייצרת דלקת. ככל שתחושת הבדידות נמשכת, הדלֶקת הופכת כרונית. דלקת כרונית היא כר-גידול לבעיות בריאותיות שאנשים בודדים נוטים לסבול מהן: מחלות לב, סרטן לסוגיו וניוון נוירולוגי דוגמת אלצהיימר.

צילום: ברצי גולדבלט

נסביר את הדברים ביתר הרחבה. בדיקות מעבדה גילו כי מערכת החיסון של אנשים החשים בדידות, מתנהגת אחרת ברמה הביולוגית: מערך ההגנה נגד וירוסים כבוי אצלם באופן חלקי, ואילו מערך ההגנה נגד חיידקים – שבּיטויו המובהק הוא דלקת – מוגבר אצלם באופן משמעותי. כדי להבין את משמעות הממצאים הללו, נקדים הסבר על דלקת. 

מערכת החיסון מכילה שני מערכי-הגנה מובחנים המיועדים להגן מפני פלישה של מחוללי מחלות משני סוגים עיקריים: וירוסים וחיידקים. וירוס אין לו חיים משל עצמו; הוא טפיל שמתארח בתוך תאים של יצור חי, והוא מתרבה באמצעות התחלקות התאים. וירוס גם מסוגל לעבור בקלות מאדם לאדם, מה שקרוי הדבקה. לעומת זאת חיידק הוא יצור חי בפני עצמו; הוא מתקיים למשל בתוך לכלוך, ועלול לחדור לגוף אנושי כשמתרחשת טראומה גופנית: הוא נכנס דרך פצע פתוח. 

מערכת החיסון האנושית מכילה קולטָנים שיודעים לזהות את הפולש, אם זה וירוס או חיידק, ולהפעיל בהתאמה את מערך ההגנה הרלוונטי. בשגרה היומיומית, כברירת מחדל, מערכת החיסון מופעלת על מצב הגנה אנטי-ויראלי. יש בכך היגיון, כי בהיותנו יצורים חברתיים אנו חשופים קודם-כל לווירוסים. הסיכוי שאנשים בסביבתנו ידביקו אותנו בווירוס, גדול מהסיכוי שנחטוף זיהום חיידקי בעקבות פציעה. כל זה נכון בשגרה, אך כשאנו עומדים מול איום קיומי שמעורר בנו תגובה של הילחם-או-ברח (fight or flight), מערכת החיסון 'מעבירה הילוך' ממצב הגנה אנטי-ויראלי למצב הגנה אנטי-חיידקי. זהו צעד של מניעה, שנועד לחסוך את התוצאות העגומות של זיהום. הנחת-העבודה היא שנשקפת סכנה לשלמות הגוף ושחיידק עלול לחדור דרך פצע פתוח. מערכת החיסון נערכת לאפשרות זו.

צילום: shutterstock

לוחמה ישירה של תאי דם לבנים בחיידק הפולש היא אסטרטגיה אחת של התמודדות. בנוסף מערכת החיסון מייצרת דלקת: זהו תהליך החלמה טבעי שמתבטא בחום, נפיחות ואדמומיות סביב הפצע. כעבור זמן מתגברת מערכת החיסון על החיידק, והדלקת שוככת. עד כאן התהליך נורמטיבי. הבעיה מתחילה כשדלקת הופכת כרונית. לעתים זה קורה בגלל שמערכת החיסון לא מצליחה להתגבר על הדלקת, ולעתים בגלל שמשהו (מבחוץ או מבפנים) גורם להתלקחות הדלקת שוב ושוב. ככל שמערכת החיסון מייצרת דלקות חוזרות ונשנות, כך יורד סף הרגישות של המוח לאיתותים של סכנה, התגובתיות של מערכת החיסון מתעצמת, ומתחילים להופיע תסמינים כמו כאב כרוני, הפרעות שינה ומצב רוח דיכאוני. בטווח הארוך דלקת כרונית עלולה להוביל להתפתחות מחלות לב, סרטן, אלצהיימר ומוות בטרם-עת.

ואיך נכנסת לתמונה הבדידות? כפי שהוזכר קודם, רמות גבוהות של דלקת נמצאו בקרב אנשים החשים בדידות, בעוד שמערך ההגנה מפני וירוסים היה כבוי אצלם באופן חלקי. הנה אפוא ההסבר לממצאים אלה: המוח מפרש בדידות כסכנה קיומית. מנקודת מבט אבולוציונית, מי שדחוי חברתית ואינו מוצא את מקומו בתוך השבט, הריהו חשוף לפגיעת טורפים כשם שהוא מופקר לפגיעת שבטים עוינים. בדידות היא איתות של המוח, שמזהיר מפני סכנת פציעה ושדוחף להתחברות מחדש אל הקבוצה. מערכת החיסון נכנסת למצב מגננה כצעד של מניעה, תוך שהיא נערכת לתסריט של פלישת חיידקים. היא מכבה אפוא (חלקית) את מערך ההגנה נגד וירוסים ומפעילה את מערך ההגנה נגד חיידקים המתבטא בדלקת. כי שוב, מנקודת מבט אבולוציונית הסיכוי שאדם בודד יידבק בווירוס על-ידי אנשים ממעגל חברתי קרוב, קטן באופן משמעותי לעומת הסיכוי שאדם בודד ייפצע על-ידי חיה טורפת או על-ידי אויב. 

הצרה היא שהמוח האנושי תקוע בדפוסי חיים של אנשי המערות. הוא תופס בדידות כסכנה, ממש כפי שהוא תופס אריה שעומד להסתער. הוא עדיין לא התרגל למציאות המודרנית שבה בני אדם סובלים מניכור ומבדידות – בלי קשר לסכנה שמאיימת על שלמות גופם. לפיכך הוא ממשיך להפעיל את מערך ההגנה המתבטא בדלקת. 

והצרה גדולה אף יותר. כי הסכנה של היעדר תמיכה חברתית כפי שהמוח תופס אותה, איננה תחומה בזמן. להבדיל מהסכנה של חיית טרף שנוכחת בתודעה למשך זמן מוגבל, הבדידות ממשיכה להציק ולכרסם ברקע עוד זמן רב. ככל שהבדידות מתקבעת בתודעה, כך היא משמשת טריגר חוזר-ונשנה להתפתחות דלקת, וכאמור דלקת כרונית מעמיסה על המערכות הגופניות ועלולה לגרום למחלות. ניתן לומר שהבדידות משבשת את תפקוד מערכת החיסון; במקום שזו תגן על הגוף היא מחוללת תגובה לא פרופורציונלית – דלקת כרונית – שבסופו של חשבון פוגעת פגיעה חמורה בבריאות.