תוצאות הסקר שיקפו – עוד לפני הקורונה – תמונה עגומה של מצוקת בדידות: 

​

• 46% מהנשאלים דיווחו שלפעמים או כל הזמן הם חשים בדידות.  
   

• 43% מהנשאלים דיווחו שלפעמים או כל הזמן הם מרגישים שהקשרים שלהם אינם משמעותיים. 
   

• 27% מהנשאלים דיווחו שרק לעתים רחוקות הם מרגישים שיש מי שמבין אותם, או שהם אף פעם לא מרגישים כך.
   

• 20% מהנשאלים דיווחו שרק לעתים רחוקות הם מרגישים קרובים לאנשים אחרים, או שהם אף פעם לא מרגישים כך.
   

• רק 53% מהנשאלים דיווחו שיש להם אינטראקציות חברתיות משמעותיות ביומיום, כמו למשל שיחה ממושכת עם חבר או בילוי זמן-איכות עם המשפחה.  

​

מגפת הקורונה כפתה על הציבור כולו נסיגה ממרחבים שבהם מתרחש מגע חברתי אל תוך המרחב הביתי. אמנם 'ריחוק חברתי' ברמה האובייקטיבית לא גורר בהכרח בדידות, שהיא כאמור חוויה סובייקטיבית, אולם בלי ספק הגבהת חומות בין אנשים בהיבט הפיזי, משפיעה על היכולת לחוש קירבה ושייכות בהיבט המנטלי. דוגמה לכך היא הדרישה להימנע מלחיצת ידיים, מטפיחה על כתף או מחיבוק. צמצום ההזדמנויות למפגש ולמגע-גומלין חברתי, הוא טריגר רב-עוצמה להתגברות תחושת בדידות.

  

אם קביעה זו נכונה ביחס לכלל הציבור, הרי ביחס לזקנים על אחת כמה וכמה. המדיניות שקבעה הממשלה בישראל להתמודדות עם הקורונה, הטילה מגבלות יתירות על יציאתם של זקנים מהבית ועל יכולתם לבוא במגע עם הסביבה החברתית. "זקנים" הוגדרו בהקשר זה בהתאם לגילם ולא בהתאם למצבם הבריאותי והתפקודי. כל מי שחצו את קו-הגיל שהוגדר, נסגרו מאחורי חומות נראות ובלתי-נראות. החומות הוקמו כדי להגן על החיים, זה ברור, אולם בה-בעת התחדד הפער בין מה שאותם זקנים רוצים וזקוקים לו בהקשר החברתי, לבין מה שנָגיש להם בפועַל. ככל שהפער מתרחב כך מתעצמת הבדידות. הצרה היא שבדידות מחוללת כרסום עמוק באיכות החיים. תחושת קירבה ושייכות היא חמצן-לנשימה עבור יצורי אנוש. מי שמתנתק או אפילו מתרחק מצינור החמצן הזה, צפוי לסבל. 

​

חשוב להבין שגם לפני פרוץ הקורונה, זיקנה נכרכה עם סיכון מוגבר לבדידות. להלן מצבי-חיים שמהווים טריגר לבדידות וששכיחותם רבה יחסית בקרב זקנים: 

​

• אלמנוּת, אובדן יקירים שהולכים לעולמם.

• בריאות לקויה, בעיות שמיעה.

• מגבלות מוטוריות, קושי בניידות וביציאה מהבית.

• ירידה קוגניטיבית.

• פרישה לגמלאות וניתוק ממעגלים חברתיים שמזמנת העבודה.

• העתקת מקום-המגורים, עזיבת הבית והשכונה המוכּרת לטובת מגורים בסמוך לבני משפחה (ילדים, נכדים) או לטובת דיור מוגן. 

• דחיקה של זקנים לשוליים החברתיים בעקבות גילנוּת (agism). רבים מהזקנים חווים הדרה כשהסביבה משדרת להם מסר: נוכחותכם אינה נחוצה, אינה רצויה.

 

להלן נתונים על שכיחות הבדידות בקרב זקנים בישראל בימי טרום-קורונה. שנתון הזיקנה של מכון המחקר מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, מפרסם מידע על בני 65+ בישראל בהתבסס על נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד הרווחה ועוד. התרשימים שלהלן מובאים מתוך שנתון הזיקנה לשנת 2018. שיעורי הבדידות מוצגים כאן על-סמך ממוצע הנתונים שנאספו בשנים 2015 עד 2017.