בדידות היא כמיהה לקשר, השתוקקות לקירבה. בדידות היא געגוע להשתייך, להתקבל, להרגיש רצוי ואהוב. לבדידות יש איכות של כאב: לעתים היא נחווית כצביטת החמצה, ולעתים כמועקה, מצוקה, ריקנות, חור בלב. 

​

אין חפיפה בין לבָדיות לבדידות: יכול אדם להיות לבדו, לעבוד שעות ארוכות בגינה, להשתקע בספר או במדיטציה, ליהנות מהשקט, מהפרטיות, ולא לסבול מבדידות כלל. ההפך גם הוא נכון: יכול אדם לרקוד בתוך מסיבה רועשת, להסב עם המשפחה לשולחן חג, ועדיין לחוש בודד עד כדי אומללות. 

​

לבדיות היא מצב אובייקטיבי: כשאין עוד אנשים במרחב שבו אדם שוהה. בדידות היא חוויה סובייקטיבית הנובעת מתפיסה של מחסור בהיבט החברתי: כשאדם מזהה פער בין הקשרים החברתיים שהיה רוצה שיהיו לו, ובין הקשרים החברתיים שיש לו בפועַל. הפער יכול להתבטא בשלושה ממדים: (א) כמות: גודל הרשת החברתית שמקיפה את האדם; (ב) תדירות: מידת האינטנסיביות של המגעים החברתיים; (ג) עומק: מידת האינטימיות שיש בקשר, איכות החוויה של קירבה ושייכות. 

​

עוד נהוג להבחין בין בדידות רגשית לבדידות חברתית. בדידות רגשית נובעת ממחסור בקשר אינטימי; הדוגמה המובהקת היא פרידה מבן-זוג שהיה שותף לחיים, אך גם היעדרו של חבר קרוב (איש סוד) יכול לגרום לבדידות רגשית. בדידות חברתית נובעת ממחסור במעגלי שייכות רחבים יותר, כדוגמת שכנים, חברים וקולגות מהעבודה.

​

האיכות הכאובה של הבדידות נוגסת עמוק ברווחה הנפשית של הסובלים ממנה, וצובעת את היומיום בצבעי מצוקה. הסרטון הבא ממחיש את כאב הבדידות; זה סיפורו של יהושע (71) שהשתתף באחת התוכניות במסגרת מיזם הבדידות.