פרקטיקה זו מציעה הזדמנות להיפגש פנים-אל-פנים עם אדם אחר, יהא זה מתנדב או איש-מקצוע. הפגישות במתכונת אחד-על-אחד מתקיימות בתדירות קבועה לאורך תקופה. האג'נדה של התכנית: טוב שיש מישהו להיות אתו. 

​

שיטת ההפעלה: זקנים שאותרו כבודדים מוזמנים להירשם לתוכנית שבמסגרתה הם מקבלים ליווי פרטני. בארץ ובעולם יש דוגמאות רבות לשימוש בפרקטיקה זו כמענה לבדידות, הנה כמה ואריאציות: ליווי שניתן על-ידי מתנדב או על-ידי איש-מקצוע; פגישות בתוך הבית או במרחב ציבורי; פגישה אחת בשבוע או מספר פגישות בשבוע; פגישות שעיקרן שיחה על כוס קפה או פגישות שבהן השניים עושים ביחד פעילות הנתפסת כמשמעותית בעיני מקבל-הליווי. 

​

תיאוריית השינוי: פרקטיקה זו מבוססת על יחידת-הַקשר הקטנה ביותר: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד... כִּי אִם יִפֹּלוּ – הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ, וְאִילוּ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל – וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ" (קוהלת). חוויה קבועה ומתמשכת של קירבה אמיתית לנפש (אפילו אחת) אחרת, מסוגלת לשנות את מאזן הבדידות. ככל שהקשר מעמיק וככל שההנאה ממנו סימטרית (ולא רק שצד אחד נותן והאחר מקבל), כך צפוי לגדול האפקט של הפגת הבדידות. האמוּן שנבנה בין השניים והשריר החברתי שהתמתח, עשויים לשמש מנוף לפיתוח קשרים נוספים.