שיחה גלויית-לב

בקבוצה מונחית

מרחב בטוח לשיתוף בתוכן אישי

פרקטיקה זו מציעה למשתתפים הזדמנות להכיר אנשים אחרים ברמת-עומק שלרוב קשה להגיע אליה בשיחת חולין או תוך כדי התעסקות במשימה משותפת. האג'נדה של הקבוצה: כאן מדברים על החיים, משתפים בהתמודדויות, חולקים מחשבות, זיכרונות, דאגות, והכול בגוף-ראשון. 

שיטת ההפעלה: זקנים שאותרו כבודדים מוזמנים להצטרף לקבוצה שמשוחחת בליווי הנחיה מקצועית. תפקיד המנחה לסייע ביצירת מרחב קבוצתי מוגן, שבתוכו מרגישים המשתתפים חופשיים להביא את עצמם ולגעת בתכנים אישיים. עוד כוללת ההנחיה שימוש בטריגרים המסייעים להתניע ולהַזְרים את השיחה בנושאים הקשורים לחיי היומיום. אנשים מוזמנים לחלוק עם הקבוצה חוויות, שמָחות, דאגות, התלבטויות, משברים, אובדנים, הישגים, זיכרונות וסיפורי חיים.

תיאוריית השינוי: פרקטיקה זו מבוססת על הקירבה שנוצרת כשאדם מתוודע לעולמם הפנימי של אחרים – מעבֶר למַסכות החברתיות שכולנו רגילים בהן. שיתוף בחיים האישיים מגביר את האינטימיות בקבוצה ומחזק תחושת שייכות. לכל משתתף ניתנת ההזדמנות להַשמיע וגם להישָמע, להיתמך ולתמוך, לקבל מהקבוצה משוב, הד ותוקף. 

 

יישובים שבהם נוסתה פרקטיקה זו

שיקולים שכדאי להביא בחשבון

פרקטיקה זו מבוססת על הבְנָיה מינימלית של התוכן מצד המנחֶה: הוא לא מתיימר להקנות ידע אלא לאפשר שיח. יתרונה של הפרקטיקה בכך שהיא פותחת מרחב לגילוי-לב ספונטני, מגבירה מעורבות אקטיבית של המשתתפים, ומחוללת אֶפקט עוצמתי של קירבה ואינטימיות. עם זאת ישנם אנשים שנרתעים מהמרחב הפתוח. הוא תובע מהמשתתפים יכולת גבוהה של הקשבה, סובלנות, ובעיקר יכולֶת לשאת את העמימות האופיינית לשיחה פתוחה. בשביל חלק מהאנשים היעדר עוגן ברור של תוכן או של עשייה, מרגיש 'אוורירי', חשוף ולעתים מאיים. אתגר נוסף הוא שבקבוצה מסוג זה עולים (בין השאר) תכנים שאינם קלים לעיכול: התמודדויות מורכבות, נסיבות חיים קשות, רגשות עזים, ומשום כך דרושה החזקה של איש-מקצוע מיומן.