כשניגשים לתכנן קבוצה שמטרת-העל שלה היא להפיג בדידות, חיוני להביא בחשבון כמה שיקולים הקשורים ל-setting כמוסבר להלן.

​

​​

גודל הקבוצה

בקבוצות טיפוליות מקובלת ההמלצה לשמור על טווח שבין 6 ל-10 משתתפים, במטרה לאפשר ביטוי אישי ואינטראקציה משמעותית בין חברי הקבוצה. (2) כדאי לשמור על ממדים דומים בקבוצות מהסוג שעליו אנו מדברים– עבור אנשים הסובלים מבדידות מצבית. חלק מהקבוצות שפעלו במסגרת הפיילוט של מיזם בדידות, מתחו את הגבול העליון עד 15 איש. יותר מכך קיימת סכנה שאנשים ייוותרו שקופים ושלא תתאפשר אינטימיות של חבורה. 

​

הרכב הקבוצה

קבוצה שנועדה להפיג בדידות לא חייבת להיות הומוגנית במובן זה שהמשתתפים כולם יהיו זקנים שאותרו כבודדים. למשל ניתן לחשוב על קבוצה ללימוד שזירת פרחים במתנ"ס, שמגיעות אליה נשים שדיווחו על מצוקת בדידות יחד עם נשים שמגיעות לקבוצה פשוט כדי לשזור פרחים. יתרונותיה של קבוצה הטרוגנית הם, ראשית, מניעת תיוג של חברי הקבוצה כבודדים נזקקים, ושנית, הזדמנות למנף את הכוחות שמביאים אל הקבוצה משתתפים שקל להם לזרום בהקשר החברתי. 

​

משך מפגש ותדירות המפגשים

אנשים זקוקים לזמן כדי להתחמם, להפשיר ולהיכנס לתוך אינטראקציה משמעותית עם אחרים. לכן מומלץ להקצות לכל מפגש בין שעה-וחצי לשעתיים וחצי, כולל זמן לאינטראקציה חופשית סביב קפה ועוגיות – אם זה לפני המפגש, באמצעו או בסיומו. תדירות מומלצת של המפגשים: פעם בשבוע.

​

מספר המפגשים 

אורך התהליך הקבוצתי צריך להיקבע על בסיס הנחת-העבודה, שרק באופן הדרגתי צומחת תודעה של היות-בקשר, כמו בישול איטי על אש קטנה. אם נגביל את מספר המפגשים ל-10 או 12 בלבד, עלול להיקטע הרצף בטרם התגבש גרעין יציב דיו של שייכות ולכידות קבוצתית. מומלץ לקבוע מראש סדרה בת 20 מפגשים לפחות. לקראת סיום התהליך מומלץ לשוחח בקבוצה האופציה הקיימת להמשך המפגשים במתכונת של קבוצה בניהול עצמי. לשם כך נדרשת התארגנות, וחשוב להקדיש לה זמן.

​