5. עזרה בהיחלצות מהבּועה

5 עזרה בהיחלצות מהבועה

הנגשת מענים למתמודדים

עם חסמים מרובים

דרוש להקצות משאבים ייעודיים ותשומת-לב מיוחדת לאנשים הלכודים בתוך בועה (מטפורית) שמצמצמת את הנגישות שלהם לחוויות-קשר. החסמים עשויים להיות חיצוניים וגם פנימיים. שתי קטגוריות מסתמנות בהקשר זה:

אנשים המרותקים לביתם מפאת מגבלה מוטורית או אחרת. ארבעה קירות לבנים סוגרים עליהם. האתגר הוא להנגיש להם מענים רלוונטיים בעודם בתוך הבית, ואם הדבר ניתן – ליצור תנאים שיאפשרו להם לצאת מהבית ולהיפגש אם אחרים.
אנשים הלכודים בתוך דפוס מנטלי של הימנעות-מקֶשר. הם מרותקים לאו דווקא לבית אלא לגבולות העור של עצמם. לולאה קוגניטיבית-רגשית גורמת להם להשתבלל ומרחיקה אותם ממגע חברתי. הם זקוקים למענה (בדרך כלל טיפולי) שיסייע להם להיחלץ מהבועה הפנימית.

אנשים המרותקים לביתם

בהסבר הרקע על בדידות (פרק שלישי > "איך קורה שבדידות הופכת מלכודת"), תיארנו את המנגנון הפנימי שמייצר לולאת קסמים אכזרית: חוויית הבדידות מייצרת הטיה קוגניטיבית שלילית, מעוותת את התפיסה של הסיטואציה החברתית, מגבירה מחשבות שווא – בעיקר מחשבות ביקורתיות ביחס לזולת וביחס לעצמי. מחשבות אלו גוררות ציפיות שליליות, שבתורָן מזינות דפוסי התנהגות הגנתיים. אנשים בסביבה קולטים היטב את ההיסוס ואת החרדה שמשדר האדם הבודד. באופן טבעי הם מתרחקים מהאנרגיה השלילית ולא מציעים לו את קרבתם.

אם לא מטפלים בבדידות כשהיא עוד טרייה יחסית, היא נוטה להסלים ולהתקַבּע. מי שנלכדו בתוך לולאת הבדידות, לא מספיק שנציע להם להצטרף למסגרת שיש בה תנאים מיטביים לקשר. הם יתקשו לתת אמון וליזום קשר עם אחרים. הם זקוקים למסגרת שתעזור להם לפתח מודעוּת כלפי הדפוסים המקַבּעים, שתעודד אותם לשחות נגד הסחף הפנימי (המשתבלל), ושתלווה אותם בחזרה אל תוך המעגל החברתי.

להלן שלוש פרקטיקות שעושות שימוש בטכנולוגיית החיבור-מרחוק:

שיחה עם חברים או בני משפחה: פרקטיקה זו מאפשרת לחזק קשרים קיימים וליהנות מהם, בלי להתיימר בהרחבת המעגל החברתי של הזקן מרותק-הבית.
הצטרפות מרחוק לפעילות חברתית שמתרחשת באותה עת באחת המסגרות הפורמליות בקהילה, כגון חוג התעמלות במרכז-יום או משחק טריוויה במועדון לאזרחים ותיקים. פרקטיקה זו דורשת להתקין מצלמת וידיאו ומיקרופון במסגרת הקהילתית, ולדאוג שמישהו ידליק את ציוד ההקלטה בזמן הפעילות. מה הסיכויים שפרקטיקה זו תפיג את הבדידות של הללו היושבים בבית ומתחברים-מרחוק באמצעים דיגיטליים? גם במקרה זה צריך למדוד את האפקטיביות של המענה בהתאם לעיקרון מס' 1 (לעיל) ולשאול אם נוצרו תנאים מיטביים לקשר:
- האם נוצרה אינטראקציה משמעותית בין הזקנים מרותקי-הבית לאלה המשתתפים בקבוצה במרכז היום? האם נוצר שיג-ושיח בין מרותקי הבית לבין עצמם? בהיעדר אינטראקציה משמעותית, מה הסיכויים שייווצר קשר ושמרותקי-הבית יחושו עצמם שייכים כחלק מהחבוּרה הפעילה?
- האם המנחה או המדריך קשוב לא רק להתרחשות שמתחוללת כרגע בין המשתתפים בפעילות בתוך מרכז-היום, אלא גם למתרחש בקרב הזקנים מרותקי הבית? והאם זה הגיוני לצַפות ממנחה לרמה כזו של פיצול קשב בין מוקדים שונים?
השתתפות בקבוצה וירטואלית שחברים בה מרותקי בית, ובתנאי שמוקד ההתרחשות הוא האינטראקציה בין חברי הקבוצה: פתרון זה מאפשר לאנשים שאינם שוהים בחלל פיזי תחת קורת-גג אחת לתַקשר ביניהם ובהדרגה ליצור קשרים המובילים לתחושת שייכות ולאינטימיות. בשונה מהסעיף הקודם, מרותקי הבית לא תופסים טרמפ על פעילות שמתרחשת במוקד אחר, אלא מהווים חלק אינטגרלי של קבוצת שייכות. כמובן שהמעגל יכול להכיל גם משתתפים שאינם מרותקי בית ושיש להם עניין לקחת חלק בפעילות. על מנת שהשיחה תזרום והאינטראקציה תהיה מיטבית, נוכחותו של מנחה מקצועי עשויה לתרום רבות להחזקת חוט-השדרה הקבוצתי.

שינוי התנאים כך שתתאפשר יציאה מן הבית

חלק ממרותקי-הבית עשויים לצאת מבּין ארבעה קירות ולפגוש אנשים בחוץ – אם רק תינתן להם התמיכה הדרושה. למשל, מישהו שיחליף אותם בשמירה על בן-משפחה חולה שבגללו הם מרותקים לבית; או מישהו שיעזור להם לרדת במדרגות וידאג שתהיה הסעה מפתח-הבית עד הבניין שבו מתקיימת פעילות חברתית. חלק מהפתרונות יכולים להינתן במסגרת מענה ספציפי בעזרת מערך הסעות, מתנדבים וכיו"ב. עם זאת ייתכן שנדרשים שינויים סביבתיים רחבים יותר, כמו הנגשה פיזית, בניית מדרכות והצבת פנסי תאורה ברחוב; לשם כך נדרשת מעורבות של הרשות המקומית.

אירוח קבוצה בבית

השתייכות לקבוצה ובייחוד לקבוצת-שווים, יש לה אפקט חיובי מפיג-בדידות (כמוסבר בעיקרון מס' 2 לעיל). קבוצה יכולה להיות נגישה גם עבור זקן מרותק-בית אם המפגשים הקבוצתיים מתקיימים בביתו שלו. אמנם פתרון זה נותן מענה רק למרותק-בית אחד בכל קבוצה. הפתרון נוּסה במסגרת תכנית 'בית חם' (נוסדה על-ידי ג'וינט-אשל ומופעלת כיום ברחבי הארץ על-ידי שירותי הרווחה). ברמת התוכן ניתן להפעיל בתוך הבית מִגוון רחב של פרקטיקות קבוצתיות: חבורה שנפגשת, פנאי משמעותי בקבוצה, שיחה גלויית-לב בקבוצה מונחית, סדנה קבוצתית לשיפור איכות חיים (כמפורט בעיקרון 2 לעיל).

קשרים וירטואליים

באמצעים טכנולוגיים יכול זקן מרותק-בית לקיים תקשורת (אודיו + וידיאו) עם אנשים הנמצאים הרחק מביתו, בין אם זו שיחה אחד-על-אחד ובין אם זו שיחה מרובת-משתתפים. אפליקציות שעשויות להתאים הן למשל Skype / Zoom המאפשרות שיחת ועידה דרך המחשב או הטלפון סלולרי. חברת יוניפֶר הישראלית פיתחה מכשיר ייעודי ומותאם לזקנים, המאפשר (בין השאר) לקיים שיחת ועידה דרך מסך הטלוויזיה הביתית. המכשיר מגיע עם שלָט ידידותי וקל לתפעול, כך שהזקן נדרש לאוריינות טכנולוגית מינימלית.

כמענה לבדידותם של מרותקי-בית ניתן להציע 4 סוגי פתרונות:

ליווי פרטני
אירוח קבוצה בבית
קשרים וירטואליים
שינוי התנאים כך שתתאפשר יציאה מהבית

להלן הסבר על הפתרונות.

ליווי פרטני

מענים של ליווי פרטני באמצעות ביקור-בית, קיימים בארץ ובעולם בתצורות שונות. כך למשל המלווה יכול להיות מתנדב או עובד בשכר, צעיר או זקן בעצמו; תדירות הביקורים יכולה לנוע פעם אחת ל-3 פעמים בשבוע; תוכן המפגש עשוי להיות שיחה ספונטנית, לימוד בצוותא, עיסוק בתחביב וכיו"ב.

ההזדמנות לבלות זמן איכות ביחד עם המלווה, עשויה להפיג את הבדידות תוך כדי הביקור, אך אפשר שתהיה לה השפעה גם מעבר לכך. עצם התחושה שאני יקר ללבו של מישהו שדואג לשלומי ושאכפת לו ממני, ממשיכה ללוות אותי גם בזמנים שאני שוהה לבדי. כמובן שהאפקט מועצם ככל שהקשר מעמיק וככל שהמלווה קשוב לרצונות, לנטיות הלב ולצרכים המשתנים של מרותק-הבית, הן בהיבטים של setting והן בהיבטים של תוכן.

ההגדרה של מרותק בית איננה חד משמעית. לרוב מתכוונים לאנשים שאינם יוצאים מהבית או שבקושי יוצאים מהבית (פעם בשבוע לכל היותר). הסיבות לריתוק מגוונות: מגבלה פיזית, ירידה קוגניטיבית (דמנציה), טיפול צמוד בבן-משפחה חולה, תנאי סביבה שאינם מאפשרים נגישות לאדם המתקשה בהליכה או בעליית מדרגות. מחקרים מראים כי זקנים מרותקי בית בהשוואה לזקנים שאינם מוגבלים במגע עם סביבת החוץ – משתמשים יותר בתרופות ונוטים יותר לסבול ממחלות כרוניות, דיכאון ובדידות. (3)

במסגרת הפיילוט של מיזם הבדידות לא פותחו מענים שתכליתם התערבות טיפולית ישירה בדפוסים של הימנעות-מקשר. אמנם היו מענים שכּללו רכיבים טיפוליים, אך לא הייתה הבְניה שיטתית של התערבות טיפולית שיורדת לשורש הבדידות ומנסה להתמודד באופן חזיתי עם דפוסים מקַבּעים בהקשר הספציפי של קשרים חברתיים.

בעתיד יידרש פיתוח של מענה טיפולי שיסייע לאותם אנשים להעלות למודעוּת את הדפוס המכשיל, ללמוד לזַהות אותו ברגע האמת, לא להיגרר אחריו לפעולה שבסופו של דבר מונעת קשר, ולצד החיוב: לאמץ דפוסי חשיבה והתנהגות שמקדמים קשר. אנו משערים שהתערבות טיפולית הולמת תבוסס על עקרונות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), בייחוד הגל החדש של טיפולי CBT שהתפתח בשנים האחרונות דוגמת טיפול מבוסס קבלה ומחויבות (ACT). קיים צורך לבנות פרוטוקול טיפולי ממוקד-בדידות לגיל זיקנה. ניתן לשלב בין טיפול פרטני לטיפול קבוצתי. להלן דוגמאות לתכנים שבהם יעסוק הטיפול:

חשיבותם של קשרים חברתיים כרכיב חיוני של רווחה נפשית.
התיידדות עם הבדידות כתחושה נורמלית אנושית.
הבנת הדינמיקה האופיינית לבדידות כהלך-רוח הנוטה לשַמר ולהנציח את עצמו במעגלים של הימנעות והסתגרות.
זיהוי מחשבות מכשילות ביחסים בין-אישיים.
תרגול מיקוד שליטה פנימי (אני לא חייבת להיות קורבן של הטלפון שלא מצלצל כבר יומיים), ונקיטת עמדה פרואַקטיבית ליצירת קשר.
תרגול מיומנויות שיחה: ניהול שיחת טלפון ושיחה פנים-אל-פנים, הקשבה פעילה, שימת-לב לשפת גוף, התעניינות בעולמו של האחר, גילוי אמפתיה, יכולת לשאת שתיקה.
ייעוץ הדדי בין חברי הקבוצה (כאשר מדובר בטיפול קבוצתי): איך להרחיב פעילויות חברתיות מחוץ למסגרת הקבוצה, היכרות עם מסגרות קיימות בקהילה וחשיבה על דרכים להפגת הבדידות בסופי שבוע.