3. איך קורה שבדידות הופכת מלכּודת?

אין אדם שלא חווה בדידות מעת לעת. מקובל להבחין בין שלושה סוגים של בדידות על ציר הזמן (8). בדידות ארעית: נמשכת מספר שעות או ימים וחולפת כלעומת שבאה. בדידות מצבית או נסיבתית: נמשכת על-פי רוב כמה חודשים (עד שנתיים), ניתן לייחס אותה לצמצום הרשת החברתית בעקבות משבר או מעבָר התפתחותי, למשל בעקבות פרידה זוגית, פטירת קרוב או חבר, מעבר דירה, התחלה של מסגרת לימודים או עבודה חדשה. ובדידות כרונית:  נמשכת שנתיים ויותר, שורשיה בנפש עמוקים יותר. הסובלים ממנה (רובם לפחות) לכודים בדפוסים מחשבתיים והתנהגותיים שמקבּעים את הבדידות. 

רוב האנשים אם הם נקלעים לבדידות מצבית, ימצאו דרך להיחלץ ממנה. לוקח זמן להסתגל לנסיבות החיים החדשות, אך בהדרגה משַקמים את הרשת החברתית, מפצים על האובדן ברקימת קשרים חדשים ובעקבות כך מופגת מועקת הבדידות. יחד עם זאת קורה שבדידות מצבית הופכת כרונית. מסתבר שזה מדרון חלקלק; אם לא תופסים את הבדידות בזמן, ואם לא נוקטים צעדים להיחלץ ממנה – היא לופתת ולא מרפָּה. טועים מי שמקילים ראש במצוקת הבדידות ובסכנה שהיא טומנת בחובּה. לא צריך לקרות הרבה כדי שבדידות תהפוך כרונית. הדינמיקה הפנימית של מחסור-בקשר נוטָה לצבור תאוצה ולהוביל לקיבּעון של נסיגה-מקֶשר, כאילו נלכד האדם בתוך מחיצות זכוכית. ככל שנוקף הזמן וחולפים להם שבועות וחודשים, כך גוברת הסכנה של שקיעה בבוץ הסמיך של הבדידות.

צילום: shutterstock

איננו מדברים על אנשים הסובלים מהפרעה אישיותית. אנו מדברים על אנשים נורמטיביים שהבדידות תוקעת יָתד בנפשם למשך זמן מסוים; זאת יכולה להיות תקופה במהלך הילדוּת, הנעורים, הבַּגרות או הזיקנה – שהבדידות מכרסמת מבִּפנים, ובהדרגה מתחיל להתגלגל לו כדור-שלג המאופיין בדינמיקה של מעגל קסמים אכזרי: 

ככל שאדם נעשה בודד יותר, כך הוא נעשה מיומן פחות בניווט בין הזרמים החברתיים. הבדידות גדלה סביבו כמו עובש או פרווה. היא אמצעי מניעה שחוסם יצירת קשר – אף על פי שהכמיהה לקשר חזקה. הבדידות צומחת, מתפשטת ומנציחה את עצמה. מרגע שהיא ננעצת קשה מאוד לעוקרה

(אולביה לנג) (9)

מה מאפיין את הדינמיקה של בדידות הולכת-ומעמיקה? כדי להבין את המנגנון הפסיכולוגי שבדרך-כלל מתרחש בלא-מודע, נחזור לרגע אל האנלוגיה בין כאב גופני לכאב חברתי. אדם שסובל לאורך תקופה מכאב גופני דוגמת שריר תפוס, מתחיל לפתח מנגנונים של הימנעות מכאב. הוא משתדל לא לעשות תנועות 'מסוכנות' ונמנע מלהפעיל שרירים הקרובים לאזור הכאב; הוא תופס את הכאב כסכּנה למרות שהכאב כשלעצמו לא באמת גורם נזק; הוא עירני מאוד לתחושות של כאב ברמת ניוּאנס; סף הכאב הולך-ויורד כך שכּל סימן להתעוררות כאב מקפיץ אצלו את החרדה מפני הישָנות כאב חריף. בהדרגה מתגבש מסָביב לאותו אזור בגוף קרום של פחדים והימנעויות; האדם משתמש פחות בשרירים הכאובים, הם הולכים ונחלשים והזרימה התנועתית נקְרשת, מה שמגביר דווקא את הכאב, ושוב מתעורר הפחד ומתחזקת ההימנעות. שרשרת התגובות המתוארת כאן היא לולאת קסמים שבסופו של חשבון, למרבה האירוניה, מובילה לשימור הכאב ולהפיכתו לכרוני. מה שמסייע בשיקום הוא דווקא ההליכה נגד הנטייה הטבעית להימנע מכאב. רובּנו נכנעים לפחד ונשארים תקועים.

צילום: pixabay

הכאב החברתי, ששמו השני הוא בדידות, גם הוא מפעיל בנפש מנגנונים מכשילים, שבִּמקום לפתור את הבעיה הם רק משמרים ומנציחים אותה. המנגנונים הללו מתבטאים בשני רבדים: רובד קוגניטיבי-תפיסתי ורובד התנהגותי. אחת התוצאות העגומות של בדידות היא עיוות תפיסת המציאות: מחקרים הראו (11) שבדידות מכניסה את הסובלים ממנה למצב תודעתי דרוך שבו הם ערניים באופן מיוחד לקליטה של איתותים חברתיים; הם מחפשים אישור מהסביבה, הם כמהים להרגיש רצויים, ובה-בעת הם נוטים לפרשנות שגויה של האיתותים. תשומת הלב כמו גם הציפיות שלהם ממוקדות באינטראקציות שליליות. 

כך למשל הם רואים הבעת-פנים ומדַמים למצוא בה סימן לדחייה או ביקורת, בעוד שלאמתו דבר מי שעומד מולם טרוד בעניין אחר, לחוץ בזמן, או שהבעת פניו ניטרלית. הם נוטים לייחס לזולת כוונות של התעלמות ("אני אוויר בשבילו"), התחמקות, הסתייגות ("הוא מסתכל הצידה כי אני משעמם אותו, הוא מחייך רק מתוך נימוס"), לגלוג, התנשאות ("הוא חושב שאני גרוע"), ואפילו עוינות ("הוא לא סובל אותי"), כאילו העולם ניבט אליהם דרך עדשה כהה והם רק אינם מודעים למשקפיים השחורים שמונחים להם על האף; נדמה להם שכּכה העולם. 

צילום: Gerd Altman, pixabay

אל המנגנון המכשיל ברובד הקוגניטיבי-תפיסתי מצטרף מנגנון נוסף ברובד ההתנהגותי. ככל שאדם חש בודד וככל שהוא תופס את האינטראקציות החברתיות באופן שלילי, כך הוא נוטה ללבוש שריון של מגננה עצמית. הפחד לחוות את צריבת כאב הדחייה, גורם לו להימנע ככל האפשר ממגע; הוא מתייחס לאנשים בזהירות, בחשדנות, לעתים הוא גם שולף קוצים ומפגין קרירות, בה-בשעה שהוא כָּמה לקשר. הוא נכנס להרצאה או למסיבה, מתיישב בקצה החדר, מחטט בארנק, לא מסיר מבט מהטלפון הנייד, אם הוא כבר נעמד הידיים תקועות בכיסים, הזרועות משולבות על החזה. שפת הגוף שלו מתגוננת. אם פונים אליו הוא עונה באופן לַקוני או להפך: מציף במילים ושוכח להתעניין בזולת (12)

שוב לפנינו לולאת הקסמים האכזרית: חוויית הבדידות מייצרת הטיה קוגניטיבית שלילית, מעוותת את התפיסה של הסיטואציה החברתית, מגבירה מחשבות שווא – בעיקר מחשבות ביקורתיות ביחס לזולת וביחס לעצמי. מחשבות אלו גוררות ציפיות שליליות, שבתורָן מזינות דפוסי התנהגות הגנתיים. אנשים בסביבה קולטים היטב את ההיסוס ואת החרדה שמשדר האדם הבודד. באופן טבעי הם מתרחקים מהאנרגיה השלילית ולא מציעים לו את קרבתם. כאשר הוא חש בתגובתם מה הוא מסיק? שהחשדנות הייתה מוצדקת מלכתחילה: "הנה שוב לא רוצים בי". הוא רק שוכח להביא בחשבון את האפשרות, הסבירה למדי, שהתנהגותו שלו יצרה נבואה שהגשימה את עצמה. 

צילום: shutterstock

לולאת הקסמים של הבדידות סבוכה עוד יותר מהלולאה של כאב גופני, מפני שהיא מערבת אנשים נוספים שמהדהדים את הפחד כמו בחדר-מַראות. מבלי שהאנשים בסביבה מתכוונים לכך, תגובותיהם מחזקות את החשש מפני דחייה שמקנן בליבו של האדם הבודד. מחקרים הראו (13) שבתוך סיטואציה חברתית אנשים מזהים בקלות מי חש בודד, והיחס שלהם כלפי אותו אדם נוטה לשלילה. אדם בודד נחווה על-ידי אחרים כפחות אַטרקטיבי. יש בזה מידה של טרגדיה, כי בעוד שהאדם הבודד תופס את עצמו כקורבן של עולם חברתי מנוכר ואכזר, הריהו עיוור לחלקים שבהם הוא תורם לדינמיקה: התנהגותו המתגוננת מרחיקה את האנשים שהיו יכולים דווקא להפיג את בדידותו.

אם לא מטפלים בבדידות כשהיא עוד טרייה יחסית, קיימת סכנה ממשית של הילכדות בתוך דפוסים הרסניים. הבדידות נוטה להסלים ולהתקַבּע, כביכול היא סוגרת על האדם. מי שנלכדו בתוך לולאת הבדידות זקוקים ליד מושטת שתעזור להם לפתח מודעוּת כלפי הדפוס המקַבּע, שתעודד אותם לשחות נגד הסחף הפנימי, ושתלווה אותם בחזרה אל תוך המעגל החברתי (ראו בתפריט הראשי: 'מסקנות: איך להפיג בדידות', העיקרון החמישי). 

ננעל במבָּטו 

עידן רייכל (14)

אדם נסגר בעולמו

למרות שכל הסימנים אומרים לו

בוא אל פתח דלת

הנה מחר כבר פה

קום וצא אל אור השמש

אל מרחבים פתוחים

 

ננעל במבטו

למרות שהיא לוחשת באוזניו

מילים

כשָפים שהיא יודעת

דברים שהוא כבר לא

הוא לא מרגיש איך הלבָנה
שוב מאירה בחלונו

 

אדם נזרק אל בדידותו

עד שנחבט בתוך תוכו

וכל חייו הולך בדרך מפותלת

מיום בואו עד יום לכתו

 

אדם צולל כך אל עומקו

ואז חייו נָעים בין קיר לדלת

אוויר מחנק לרוח הנושבת

ושירתו

היא להבת חייו ואש לִבּו

 

8. Young, J. E. (1982). Loneliness, depression, and cognitive therapy: Theory and application. In: L. A. Peplau & D. Perlman (Eds.), Loneliness: A Sourcebook of Current Theory, Research and Therapy (pp. 79–406). New York: Wiley Interscience.

9. Olivia Laing (2016), The Lonely City: Adventures in the Art of Being Alone– התרגום לעברית של קטע זה מצוטט מתוך המוטו של הספר: אלינור אוליפנט ממש בסדר, מאת גייל האנימן 2017 

10. לסרטון הסברה מאת הפיזיותרפיסט גיל סמואלי > לחצו כאן

11.  Cacioppo, J. T., & Hawkley, L. C. (2005). People Thinking About People: The Vicious Cycle of Being a Social Outcast in One's Own Mind. In K. D. Williams, J. P. Forgas, & W. von Hippel (Eds.), The social outcast: Ostracism, social exclusion, rejection, and bullying (pp. 91-108). New York, NY, US: Psychology Press.

12. גיא וינש, לצאת ממצוקה רגשית (2015), תרגם מאנגלית: גיא הרלינג, פרק 2: "בדידות: היחלשותו של שריר מערכת היחסים".

13. מצוטט אצל גיא וינש, שם, הערות 12-11.

14. מתוך האלבום של עידן רייכל: "בין קירות ביתי" (2008)