4. מה הנזק הבריאותי שגורמת הבדידות?

במחקרים של העשורים האחרונים חוזר שוב-ושוב הממצָא שלפיו בדידות עולה לנו בבריאות. לא זו בלבד שהבדידות מעיקה ברמה הרגשית ונוגסת בתחושת הרווחה הנפשית, אלא שהיא פוגעת – במובן המוחשי ביותר – בבריאותנו הפיזית. 

ג'וליאן הולט-לונשטט ועמיתיה פרסמו שתי מטא-אנליזות (2010, 2015) שבהן נסקרו כ-220 מחקרים מהעולם. הנה כמה ממצאים שעלו: (15) 

  • בדידות מגבירה את הסיכון למוות בטרם-עת, בשיעור גבוה אף יותר מגורמי הסיכון המוכּרים בבריאות-הציבור כגון השמנת-יתר, שתיית אלכוהול וחוסר פעילות גופנית. ניתן להשוות את הנזק הבריאותי של בדידות ושל בידוד חברתי לנזק הנגרם בעקבות עישון 15 סיגריות כל יום. 
     

  • קיומם של קשרים חברתיים משמעותיים מפחית בכ-50% את הסיכון למוות מוקדם. 
     

  • בדידות מגבירה בכ-30% את הסיכון לשבץ מוחי ולמחלות לב

חוקרים מאוניברסיטת פלורידה מצאו (2018), (16) שהסיכון לדמנציה גדול ב-40% עבור אנשים בודדים. 

צילום: ברצי גולדבלט

תחשיבים שנעשו בבריטניה במסגרת מיזם אג"ח חברתי (17) (Social Finance UK) ניסו להעריך מה העלות התוספתית שמוציאה מַערכת הבריאות הממלכתית על זקנים בודדים בהשוואה לכאלה שאינם בודדים. הם הגיעו לאומדנים הבאים: 

  • זקנים בודדים – לעומת אלה שאינם בודדים – מוּעדים פי 1.6 להגיע לחדר-מיון.

  • הם מוּעדים פי 1.8 לבקר אצל רופא משפחה.

  • הם מוּעדים פי 1.9 ללקות בדמנציה.

  • הם מוּעדים פי 3.4 לסבול מדיכאון.

איך ניתן להסביר נזקים כה חמורים – ברמה הפיזיולוגית, לא רק ברמה המנטלית – שנגרמים על-ידי חוויה רגשית? מה המנגנון שבאמצעותו בדידות זורעת הרס בגוף? בעבר נטו חוקרים לייחס את ההשפעה הרעילה של הבדידות לעוררוּת מלחיצה, כלומר ההנחה הייתה שבדידות גורמת להפעלת מנגנוני תגובה המאפיינים מצבי לחץ (stress). אולם בעשור האחרון גיבשו חוקרים תיאוריה חלופית ואף הצליחו להוכיח אותה בבדיקות מעבדה. לדעתם, נזקי הבדידות נגרמים לא בגלל גורם מתַווך כמו לחץ, אלא בגלל תגובה דלקתית שמערכת החיסון מייצרת בתגובה לחוויה הספציפית של בדידות. (18) 

אם לתמצת בכמה מילים את התיאוריה: בדידות גוררת תגובה לא פרופורציונלית של מערכת החיסון. המוח מפרש בדידות כסכנה קיומית – עניין של חיים ומוות – ובעקבות כך מערכת החיסון מייצרת דלקת. ככל שתחושת הבדידות נמשכת, הדלֶקת הופכת כרונית. דלקת כרונית היא כר-גידול לבעיות בריאותיות שאנשים בודדים נוטים לסבול מהן: מחלות לב, סרטן לסוגיו וניוון נוירולוגי דוגמת אלצהיימר. להלן ההסבר בהרחבה.

סטיב קול (Cole) מאוניברסיטת קליפורניה וג'ון קאצ'יופו (Cacciopo) מאוניברסיטת שיקגו ערכו מחקר משותף בניסיון להבין את מנגנוני ההשפעה של בדידות על הבריאות. הם אספו מידע על 14 אנשים תושבי שיקגו לאורך מספר שנים, כולל דיווח עצמי של הנחקרים ביחס לתחושות בדידות. נלקחו דגימות DNA ונערכו מיפויים גנטיים. ממצאי המחקר (2007) העלו שיש הבדל דרמטי בין אנשים בודדים ללא-בודדים ברמת תאי-הדם הלבנים הקשורים למערכת החיסון, וליתר דיוק: נמצאו הבדלים בצורת הביטוי של גֶנים מסוימים בתאי-הדם הלבנים.

צילום: shutterstock

ככל שזה עשוי להישמע מפתיע, מערכת החיסון של האנשים הבודדים התנהגה אחרת ברמה הביולוגית: מערך ההגנה נגד וירוסים היה כבוי אצלם באופן חלקי, ואילו מערך ההגנה נגד חיידקים – שביטויו המובהק הוא דלקת – היה מוגבר אצלם באופן משמעותי. בעקבות תגלית זו החליטו החוקרים להרחיב את המדגם מ-14 ל-93 תושבי שיקגו, וגם הפעם (2011) הניב המחקר תוצאות דומות: הגנה פחותה נגד וירוסים ורמות גבוהות של דלקת בקרב הנחקרים שדיווחו על בדידות.

 

כדי להבין את משמעות הממצאים הללו, נקדים הסבר על דלקת. מערכת החיסון מכילה שני מערכי-הגנה מובחנים המיועדים להגן מפני פלישה של מחוללי מחלות משני סוגים עיקריים: וירוסים וחיידקים. וירוס אין לו חיים משל עצמו; הוא טפיל שמתארח בתוך תאים של יצור חי, והוא מתרבה באמצעות התחלקות התאים. וירוס גם מסוגל לעבור בקלות מאדם לאדם, מה שקרוי הדבקה. לעומת זאת חיידק הוא יצור חי בפני עצמו; הוא מתקיים למשל בתוך לכלוך, ועלול לחדור לגוף אנושי כשמתרחשת טראומה גופנית: הוא נכנס דרך פצע פתוח. 

מערכת החיסון האנושית מכילה קולטָנים שיודעים לזהות את הפולש, אם זה וירוס או חיידק, ולהפעיל בהתאמה את מערך ההגנה הרלוונטי. בשגרה היומיומית, כברירת מחדל, מערכת החיסון מופעלת על מצב הגנה אנטי-ויראלי. יש בכך היגיון, כי בהיותנו יצורים חברתיים אנו חשופים קודם-כל לווירוסים. הסיכוי שאנשים בסביבתנו ידביקו אותנו בווירוס, גדול מהסיכוי שנחטוף זיהום חיידקי בעקבות פציעה. כל זה נכון בשגרה, אך כשאנו עומדים מול איום קיומי שמעורר בנו תגובה של הילחם-או-ברח (fight or flight), מערכת החיסון 'מעבירה הילוך' ממצב הגנה אנטי-ויראלי למצב הגנה אנטי-חיידקי. זהו צעד של מניעה, שנועד לחסוך את התוצאות העגומות של זיהום. הנחת-העבודה היא שנשקפת סכנה לשלמות הגוף ושחיידק עלול לחדור דרך פצע פתוח. מערכת החיסון נערכת לאפשרות זו. 

צילום: shutterstock

לוחמה ישירה של תאי דם לבנים בחיידק הפולש היא אסטרטגיה אחת של התמודדות. בנוסף מערכת החיסון מייצרת דלקת: זהו תהליך החלמה טבעי שמתבטא בחום, נפיחות ואדמומיות סביב הפצע. כעבור זמן מתגברת מערכת החיסון על החיידק, והדלקת שוככת. עד כאן התהליך נורמטיבי. הבעיה מתחילה כשדלקת הופכת כרונית. לעתים זה קורה בגלל שמערכת החיסון לא מצליחה להתגבר על הדלקת, ולעתים בגלל שמשהו (מבחוץ או מבפנים) גורם להתלקחות הדלקת שוב ושוב. ככל שמערכת החיסון מייצרת דלקות חוזרות ונשנות, כך יורד סף הרגישות של המוח לאיתותים של סכנה, התגובתיות של מערכת החיסון מתעצמת, ומתחילים להופיע תסמינים כמו כאב כרוני, הפרעות שינה ומצב רוח דיכאוני. בטווח הארוך דלקת כרונית עלולה להוביל להתפתחות מחלות לב, סרטן, אלצהיימר ומוות בטרם-עת.

ואיך נכנסת לתמונה הבדידות? סטיב קול וג'ון קאצ'יופו העלו את ההשערה, שבדידות גורמת להתפתחות דלקת כרונית ושמשום כך היא מחוללת נזקים בריאותיים חמורים. כפי שהוזכר קודם, רמות גבוהות של דלקת נמצאו בקרב נחקרים תושבי שיקגו שדיווחו על בדידות, בעוד שמערך ההגנה מפני וירוסים היה כבוי אצלם באופן חלקי. הנה אפוא ההסבר לממצאים אלה: המוח מפרש בדידות כסכנה קיומית. מנקודת מבט אבולוציונית, מי שדחוי חברתית ואינו מוצא את מקומו בתוך השבט, הריהו חשוף לפגיעת טורפים כשם שהוא מופקר לפגיעת שבטים עוינים. בדידות היא איתות של המוח, שמזהיר מפני סכנת פציעה ושדוחף להתחברות מחדש אל הקבוצה. מערכת החיסון נכנסת למצב מגננה כצעד של מניעה, תוך שהיא נערכת לתסריט של פלישת חיידקים. היא מכבה אפוא (חלקית) את מערך ההגנה נגד וירוסים ומפעילה את מערך ההגנה נגד חיידקים המתבטא בדלקת. כי שוב, מנקודת מבט אבולוציונית הסיכוי שאדם בודד יידבק בווירוס על-ידי אנשים ממעגל חברתי קרוב, קטן באופן משמעותי לעומת הסיכוי שאדם בודד ייפצע על-ידי חיה טורפת או על-ידי אויב.

צילום: דריה לפין

הצרה היא שהמוח האנושי תקוע בדפוסי חיים של אנשי המערות. הוא תופס בדידות כסכנה, ממש כפי שהוא תופס אריה שעומד להסתער. הוא עדיין לא התרגל למציאות המודרנית שבה בני אדם סובלים מניכור ומבדידות – בלי קשר לסכנה שמאיימת על שלמות גופם. לפיכך הוא ממשיך להפעיל את מערך ההגנה המתבטא בדלקת.

והצרה גדולה אף יותר. כי הסכנה של היעדר תמיכה חברתית כפי שהמוח תופס אותה, איננה תחומה בזמן. להבדיל מהסכנה של חיית טרף שנוכחת בתודעה למשך זמן מוגבל, הבדידות ממשיכה להציק ולכרסם ברקע עוד זמן רב. כפי שהוסבר קודם, הבדידות נוטה להחריף מתוך דינמיקה של לולאת-קסמים הכוללת מחשבות מכשילות, ציפיות שליליות, התנהגות תבוסתנית והיזון-חוזר שלילי מהסביבה החברתית. ככל שהבדידות מתקבעת בתודעה, כך היא משמשת טריגר חוזר-ונשנה להתפתחות דלקת, וכאמור דלקת כרונית מעמיסה על המערכות הגופניות ועלולה לגרום למחלות. ניתן לומר שהבדידות משבשת את תפקוד מערכת החיסון; במקום שזו תגן על הגוף היא מחוללת תגובה לא פרופורציונלית – דלקת כרונית – שבסופו של חשבון פוגעת פגיעה חמורה בבריאות. 

צילום: shutterstock

ברמה הפַרמקולוגית חוקרים שוקדים על פיתוח תרופה ניסיונית שתַקהה את כאב הבדידות, שתצמצם את הנזקים שגורמת הבדידות למוח ולמערכת החיסון, ושבעקיפין תוכל גם תסייע לאנשים בודדים להתחבר למעגלים חברתיים. סטפני קאצ'יופו, אלמנתו של ג'ון קאצ'יופו חוקר הבדידות הידוע ושותפתו למחקר, מנהלת היום בביה"ס לרפואה של אוניברסיטת שיקגו את המעבדה לחקר הדינמיקה של המוח. היא ממשיכה להריץ ניסוי תרופתי שהתחיל ב-2017 ביוזמה משותפת שלה ושל בעלה המנוח. נבחרו להשתתף בניסוי אנשים ללא בעיות בריאות מיוחדות בהווה, שמדווחים על תחושת בדידות. חלק מהמשתתפים מקבלים מינונים שונים של סטרואיד בשם pregnenolone שהמוח מייצר באופן טבעי. הניסוי נמשך שנתיים ועדיין לא פורסמו תוצאות המחקר. (19) ימים יגידו אם בבית-המרקחת נוכל לרכוש תרופה להפגת בדידות, שתשתלב יחד עם מענים נוספים ברמה הקהילתית.

 

15. Holt-Lunstad, Julianne & Smith, Timothy & Baker, Mark & Harris, Tyler & Stephenson, David. (2015). Loneliness and social isolation as risk factors for mortality: A Meta-analytic review. Perspectives on Psychological Science. 10 (2), pp. 227-237; Holt-Lunstad, J., Robles, T. F., & Sbarra, D. A. (2017). Advancing social connection as a public health priority in the United States. The American psychologist, 72(6), 517–530; see also here: the American Psychological Association site ;  יש לציין כי המשתנים שנבדקו הם בדידות וגם בידוד חברתי.

16. Angelina R Sutin, Yannick Stephan, Martina Luchetti, Antonio Terracciano (2018), Loneliness and Risk of Dementia, The Journals of Gerontology: Series B, gby112, see here: https://doi.org/10.1093/geronb/gby112

17. Lauren Fulton & Ben Jupp (2015), Investing to Tackle Loneliness: a Discussion Paper, Social Finance, p. 9

18. אליצה דרמנדז'יסקה, "מזהרת וקטלנית", כתב-העת אלכסון 24/01/19 > לחצו כאן; באותו עניין ראו כתבה בעיתון הקנדי Globe and Mail (2018) > לחצו כאן; ראו גם כאן:Cacioppo, John T, and Stephanie Cacioppo. “Social Relationships and Health: The Toxic Effects of Perceived Social Isolation.” Social and personality psychology compass vol. 8,2 (2014): 58-72

19. כתבה בנושא פורסמה בגארדיאן בתחילת 2019 > לחצו כאן