top of page
2. למה בדידות כל-כך כואבת?

הפער בין הקשרים שהייתי מייחל שיהיו לי ובין הקשרים שיש לי בפועַל, מייצר כאב שקוראים לו בדידות. להלן חלק מהדימויים שבאמצעותם מתארים אנשים את איכות הכאב הזה:

  • בור שזועק למילוי 

  • ריקנות, חור בלב 

  • רעַב מנקר שאיננו מַרפה

  • כמיהה מיוסרת למגע אנושי

  • כלֶא שסוגר עליך 

  • קור שצורב את הנפש

מה מסביר את עוצמת הכאב? שורשי הבדידות נעוצים בעומק ההזדקקות של היצור האנושי. בין הצרכים היסודיים ביותר של בני האדם ישנו הצורך בקשר ובשייכות. זהו צורך קיומי, חמצן לנשימה, שהוטבע בנו משחר ההיסטוריה ונצרב במעגלים העצביים של מוחנו. 

baby-2416718_1280.jpg

צילום: RitaE, Pixabay

heart-scale-2.jpg
הערה6
הערה7

ג'ון קאצ'יופו, חוקר מוח מאוניברסיטת שיקגו, כינה את הבדידות: "הכאב החברתי". בשנות התשעים של המאה העשרים פיתח קאצ'יופו דיסציפלינה חדשה, ענף חדש בנוירולוגיה: "מדע המוח החברתי" (social neuro-science). בספרו הקלסי על בדידות (2008) טען קאצ'יופו, (6)  כי הכאב הנובע מתודעת מַחסור חברתי – יש לו תכלית חיובית. מהזווית האבולוציונית בדידות נועדה למלא צורך הישרדותי. שכן בני אדם התפתחו כיצורים התלויים בשיתוף פעולה חברתי לעצם קיומם. בימי קדם, ניתוק מקבוצת השייכות הייתה לו משמעות ברורה: הפקרה לסכנה, היעדר הגנה, שלילת משאבים חיוניים ובסופו של דבר – מוות. בדידות כתחושה וכרגש היא סימן (signal) שמתריע על היעדר שייכות; זו דרכו של המוח לאותת: "זהירות, סכנה". ממש כמו רעַב וצמָא שנועדו לאותת על מחסור קיומי ולדחוֹף לחיפוש אחרי מזון ומים, כך בדידות היא צביטת כאב במוח שנועדה לדחוף להתחברות עם אנשים בסביבתנו. 

האיכות הכאוּבה של הבדידות, דומיננטית מטבעהּ. היא נוגסת עמוק ברווחה הנפשית של הסובלים ממנה, וצובעת את היומיום בצבעי מצוקה. דרך אחת להסביר את עוצמת הכאב ואת חריפותו, היא למַקם את הבדידות על ציר שמכיל מִגוון רגשות חברתיים מכאיבים. זהו רצף מדורג המכיל מנעד רחב של רגשות הנובעים כולם ממַחסור בקשר ובשייכות. ניתן לכנות את הרצף הזה: סקאלת הלב השבור. כך מתמַקמים על הסקאלה בעוצמה הולכת-וגוברת רגשות כדוגמת: געגועים, בדידות, בושה, דחייה ונידוי.  

 

 

בספרו "אינטליגנציה חברתית" מסביר דניאל גולמן (7) בהתבסס על מחקרים נוירולוגיים, כי הסיטואציה של דחייה חברתית מפעילה תגובה שנרשמת באזור במוח הקרוי: קידמת רכס החגורה או: פיתול החגורה הקדמי. זה אזור המצוי בקליפת המוח לאורך הקירות הצידיים של החריץ המפריד בין שתי ההֶמיסְפרות (חצאי הכדור) של המוח הגדול. הנקודה המעניינת היא זאת: אותו אזור מוחי מופעל במצבים שבהם מתרחשת טראומה פיזית: פגיעה או פציעה של רקמת גוף. הקישור בין כאב פיזי לכאב חברתי יש לו ביטוי בהרבה שפות ברחבי העולם. מטפורות שכיחוֹת כגון "לב שבור ו"רגשות פגועים" עושות שימוש מושאל באוצר-המילים המתאר כאב פיזי, וכך מַמחישות את התובנה שדחייה חברתית מכאיבה לא פחות מפציעה גופנית. כעת מסתבר שיש בסיס נוירולוגי לאותן מטפורות. 

shutterstock_701935606.jpg

צילום: shutterstock

אין זה מקרה שבחברות מסורתִיות שימש הנידוי – חרם שמטילים ראשי הקהילה על הפרט הסורר – כשיטת ענישה בעלת כוח הרתעה רב עוצמה. בבתי סוהר מודרניים כליאה בבידוד נחשבת לעונש חמור אף יותר משלילת החירות הכרוכה במאסר. נידוי מהקהילה והשלכה לצינוק בבידוד מוחלט – שניהם מדגימים כיצד החֶברה רותמת את "הכאב החברתי" לצרכיה. ובחזרה לענייננו, בדידות כמו דחייה חברתית נמצאת על אותה סקאלה של רגשות המייצגים מַחסור בקשר ובשייכות. על כן היא מכאיבה ועל כן פגיעתה באיכות-החיים כה קשה.

 

כדי להמחיש את הכאב הכרוך בבדידות, מובאים להלן סרטון ושני טקסטים ספרותיים:

  • הסרטון הראשון מביא את סיפורו של יהושע (71), שהשתתף באחת התוכניות אשר פעלו במסגרת פיילוט מיזם הבדידות.
     

  • קטעים מצוטטים מתוך ספר פרוזה שתורגם לעברית (2017): "אלינור אוליפנט ממש בסדר" מאת גייל האנימן, סופרת סקוטית. 
     

  • סיפור קצר מאת דידי בן-שלום, "זרעי פשתן".

יהושע

הסיפור של יהושע

אלינור

הסיפור של אלינור

קטע מתוך הספר: אלינור אוליפנט ממש בסדר

eleanor-book-cover.png

היו זמנים שבהם הרגשתי שאני עלולה למות מבדידות. אנשים אומרים לפעמים שהם עלולים למות משעמום, שהם מתים לכוס תה, אבל בשבילי, מוות מבדידות הוא לא הפְרזה. כשאני מרגישה כך, הראש שלי נופל והכתפיים שלי נשמטות ואני משתוקקת עד כאב, עד כאב פיזי ממש, למגע אנושי – אני באמת מרגישה שאני עלולה להתמוטט ארצה ולמות אם מישהו לא יחבק אותי, ייגע בי. אני לא מתכוונת למאהב – חוץ מהטירוף האחרון ויתרתי מזמן על האפשרות שאדם אחר עשוי לאהוב אותי כך – אלא פשוט לבן אנוש. עיסוי הקרקפת אצל הספרית, החיסון נגד שפעת שעשיתי בחורף שעבר – הפעמים היחידות בהן הרגשתי מגע היו מידיהם של אנשים ששילמתי להם, וכמעט תמיד הם עטו עליהן כפפות חד-פעמיות. 

אני רק מציינת עובדות. אנשים לא אוהבים את העובדות האלה. אבל אין לי מה לעשות נגד זה. אם מישהו שואל אותך מה שלומך, את אמורה להגיד בסדר. את לא אמורה לספר שאתמול בלילה בכית עד שנרדמת כי לא דיברת עם נפש חיה יומיים ברציפות. בסדר, זה מה שאת אומרת.

זרעי פשתן

זרעי פשתן

מאת: דידי בן שלום, מנהלת תכניות, ג׳וינט-אשל

כבר שנים שלא נגעו בה. זאת אומרת וודאי שנגעו, הנכדים מחבקים כשאומרים להם והבת עם הנשיקות הקורקטית על הלחי, וכמובן היו הרופאים, הכי הרבה מגע קיבלה מהרופאים. ככה זה מאז שיפתח נפטר. יפתח נגע בה עד יומו האחרון, לא כביטוי אלא ממש כך, כשישבה בוכה לצד מיטתו אחרי שיחה ארוכה על חייהם ומילות פרידה שרצו לומר זו לזה, הוא אמר לה לבוא לשכב לצידו. על מיטת בית החולים הצרה הם שכבו שעות, הידיים שלו מלטפות במורד גבה, השפתיים שלו על המצח שלה ונשימותיה מדגדגות את אוזנו. מדי פעם זזו כדי לשחרר יד שנרדמה או רגל מזווית לא נוחה. לבסוף נרדמה בזרועותיו וכשהתעוררה כבר לא היה. אחות שעמדה לצד המיטה הניחה עליה יד ואמרה שהיא כל-כך מצטערת, אבל יפתח הלך. מאז נגעו בה הרבה אחיות.

היא פגשה את יפתח כשהייתה בת 37, כל החברות שלה כבר עם ילדים, ברבים, ולה יש תואר שני באדריכלות. הוא הגיע לשמוע הרצאה שנתנה במסגרת ערב תרבות ובסופה ניגש אליה והציע שיישארו לבירה. היא הסכימה והוא הניח יד במורד גבה, מכוון את התנועה שלה אל שולחן בקצה הבר, והמגע הזה שלו, האינטימי, היה כל-כך נינוח. לקח זמן עד שהיא נפתחה אליו והכניסה אותו לחייה אבל את המגע הראשון הזה לא שכחה.

יפתח נגע בה כשהעור שלה היה חלק ומתוח, נגע בה כשהייתה חבולה ומיוסרת אחרי הלידה, נגע בסימני המתיחה שלא נעלמו והמשיך לגעת עד שהעור שלה נעשה קמטוטי וגבשושי, מעוטר בוורידים בולטים ונקודות חן אדומות. הם צלחו את היובש של תקופת הבלות ואת האין אונות שהביאה מחלתו, בלי להפסיק לגעת. עד שמת לא ידעה שהיא מכורה. לא ידעה שהאושר שלה תלוי במגע הזה. 

כמה חודשים אחרי שמת הייתה כמיהה כל-כך עצומה אצורה בתוך גופה, שהיא הזמינה מעסה לביתה. העיסוי היה אמור להמשך 45 דקות, אבל אחרי 20 דקות שבמהלכן לא הפסיקה לבכות, הן החליטו יחד שכדאי להפסיק. את הזמן שנותר הן בילו יחד במרפסת, שותות קפה ומשוחחות על הגברים שאהבו.

למחרת בבוקר עשתה דבר מטופש. לבשה בגדים קלים ודקים ולקחה מונית לבית הקברות. היא התיישבה על הקבר של יפתח, פורשת את רגליה משני צידי המצבה, מהתיק הוציאה אחת מאותן כריות חימום מלאות זרעי פשתן והניחה אותה סביב צווארה ואז חיבקה את המצבה, כל גופה כרוך סביב השיש ומשקל כרית הזרעים נותן לה תחושה כאילו יפתח מחבק אותה בחזרה. קשה להפסיק בכי כזה, של אישה זקנה שמחבקת את קבר בעלה בגעגועים כה עזים שהם ייסורים פיזיים של היעדר.

בדרך חזרה עצרה בבית המרקחת וקנתה עוד ארבע כריות, בבית דחסה את כולן יחד למיקרוגל ואז נכנסה איתן למיטה, הניחה אחת על הכתף, אחת לרוחב החזה, אחת על היד, אחת על הבטן והאחרונה לאורך הירך. סידרה את כולן, חמימות וכבדות, ונרדמה.

 

תל אביב, 2019

הערות שוליים
bottom of page