1. מהי בדידות?
ומה הקשר לזיקנה?

בדידות היא כמיהה לקשר, השתוקקות לקירבה. 

בדידות היא געגוע להשתייך, להתקבל, להרגיש רצוי ואהוב. 

בהיבט התחושתי, לבדידות יש איכות של כאב. לעתים היא נחווית כצביטת החמצה, ולעתים כמועקה, מצוקה, ריקנות, חור בלב. (1)

בַתפיסה הרווחת בציבור קיימת נטייה לכרוך לבָדיות עם בדידות, כביכול אלה מושגים זהים. אך ההבחנה בין השניים חיונית להבנת מהות הבדידות. להיות לבד זה מצב אובייקטיבי – כשאין עוד אנשים במרחב שבו אני שוהה. להרגיש בודד/ה זאת חוויה סובייקטיבית, ואין חפיפה בין לבָדיות לבדידות: יכול אדם להיות לבדו, לעבוד שעות ארוכות בגינה, להשתקע בספר או במדיטציה, ליהנות מהשקט, מהפרטיות, ולא לסבול מבדידות כלל. ההפך גם הוא נכון: יכול אדם לרקוד בתוך מסיבה רועשת, להסב עם המשפחה לשולחן חג, ועדיין לחוש בודד עד כדי אומללות. 

 

צילום: pasja1000, pixabay

 
 

בדידות איננה אפוא מצב-עניינים או עובדה (היות לבד). בדידות היא חוויה הנובעת מתפיסה סובייקטיבית של מחסור בהיבט החברתי: כאשר אדם מזהה פער בין הקשרים החברתיים שהיה רוצה שיהיו לו, ובין הקשרים החברתיים שיש לו בפועַל. הפער הזה מתקיים בתודעה פנימה, שכן הוא מוגדר על ידי הציפיות שיש לאדם – מה נתפס בעיניו כקשרים משביעי רצון, והוא מוגדר גם על ידי האופן שבו האדם מעריך את הקשרים שבהם הוא מעורב – אם הם עומדים בציפיות ובסטנדרטים (שהוא קבע בעצמו לעצמו). (2) 

תודעת המחסור בהיבט החברתי – אותה תהום שפעוּרה בין הרצוי למצוי – יכולה לבוא לידי ביטוי בשלושת הממדים שמאפיינים קשר: כמות, תדירות ועומק. 

  • כמות הקשרים שזמינים לי כאשר אני מחפש/ת חֶברה, היא מה שנהוג לכנות: גודל הרשת החברתית. נכללים בָרשת הזאת בני משפחה, חברים, קולגות וכיו"ב. רשת חברתית יכולה להיות צפופה (עשירה) או דלילה (ענייה), אך מי קובע מה נחשב לגודל סביר או משביע-רצון של הרשת החברתית? גודל הציפייה הוא סטנדרט סובייקטיבי לגמרי, שכן יש אנשים המסתפקים בחבר או שניים ואף אינם מעוניינים ביותר מכך, ויש כאלה שאם אינם מוקפים ברשת חברתית ענפה הם חשים מחסור חריף. 
     

  • תדירות הקשרים, הנפח שהם תופסים, או הנוכחות שיש להם בחיי היומיום: זה ממד שמתבטא בכמות הפגישות פנים-אל-פנים, כמות שיחות הטלפון שיש לי עם אותו חבר או בן-משפחה. ושוב, כגודל הציפייה כך גודל הפער הפוטנציאלי. יש אנשים שזקוקים לאינטנסיביות במגעים החברתיים, יש כאלה שפּחות, ויש מי שאינטנסיביות מרתיעה אותם. 
     

  • עומק הקשרים: מידת האינטימיות, איכות החוויה של קירבה ושייכות – גם כאן יש הבדלים אינדיבידואליים בין כאלה המציבים סטנדרט של עומק ומשמעותיות לקשר משביע-רצון באיכותו, ובין אחרים שדי להם בבילוי משותף עם ידידים ואינם מצפים מרוב הקשרים שיגיעו לרובד של אינטימיות רגשית.  

הבחנה נוספת מצביעה על שני מוקדים של מחסור בקֶשר: בדידות רגשית ובדידות חברתית. (3) בדידות רגשית נובעת ממחסור בקשר אינטימי; הדוגמה המובהקת היא פרידה מבן-זוג שהיה שותף לחיים, אך גם היעדר של חבר קרוב (איש סוד, ידיד נפש) יכול לגרום לבדידות רגשית. לעומת זאת בדידות חברתית נובעת מהיעדר – או מהצטמצמות – של מעגלי שייכות רחבים יותר, דוגמת שכנים, חברים וקולגות מהעבודה. 

צילום: cristina-gottardi

ומה הקשר לזיקנה?

 
 

בדידות היא חוויה אוניברסלית החוֹצה מגזרים וגילאים. עם זאת ישנם גורמים או טְריגרים הקשורים לגיל זיקנה והמנבאים רמה מוגברת של סיכון לחוות בדידות. דוח שפורסם ב-2018 על-ידי איגוד ארגוני הצדקה הבריטי Age UK , מציג ניתוח סטטיסטי של נתונים שנאספו במסגרת מחקר-אורך על ההזדקנות בבריטניה (מחקר ELSA המבוסס על ראיונות עם מִדגם של תושבים בני 50+). מסקנות הניתוח כוללות את הממצאים הבאים: (4) 

  • אלמנוּת מגדילה פי 5.2 את הסיכויים לחוות בדידות לעתים קרובות (בהשוואה לבני 50+ שחיים בזוגיות). 
     

  • בריאות לקויה מגדילה פי 3 את הסיכויים לחוות בדידות לעתים קרובות (בהשוואה לבני 50+ שבריאותם טובה או מצוינת). 
     

  • מי שמרגישים שאין ביכולתם לעשות דברים שהיו רוצים, מוּעדים פי 3 לחוות בדידות לעתים קרובות. 
     

  • מי שאינם חשים שייכות לשכונה שבה הם מתגוררים, מוּעדים פי 3 לחוות בדידות לעתים קרובות.
     

  • מי שסובלים ממחסור כלכלי שמונע מהם לעשות דברים שהיו רוצים, מוּעדים פי 2.3  לחוות בדידות לעתים קרובות.

ואמנם טריגרים אלה, התורמים להחרפת הבדידות, שכיחים יחסית בקרב אוכלוסיית הזקנים: אלמנוּת, אובדן יקירים וחברים שהולכים לעולמם; בריאות לקויה, מגבלות מוטוריות, קשיים בניידות כאשר כל יציאה מהבית הופכת משימה; בעיות שמיעה, ירידה קוגניטיבית; העתקת מקום-המגורים, עזיבת הבית והשכונה המוכּרת לטובת מגורים בסמוך לבני משפחה (ילדים, נכדים) או לטובת דיור מוגן. עוני ומחסור כלכלי גם הם שכיחים יחסית אצל זקנים בהיעדר פנסיה מספיקה ומקורות פרנסה. 

שני גורמים נוספים שיש להביא בחשבון הם: (א) ניתוק ממעגל העבודה, שעבור רוב האנשים מהווה גם מעגל שייכות. (ב) דחיקה של זקנים לשוליים החברתיים בעקבות גילנוּת (agism). רבים מהזקנים חווים הדרה והרחקה בשעה שהסביבה משדרת להם את המסר: נוכחותכם אינה נחוצה, אינה רצויה. היטיבה לתאר את התחושה פרופ' רות בן-ישראל, כלת פרס ישראל למשפט, שכך כתבה בטור בעיתון בהיותה בת 88: (5)

אנחנו שקופים, מנוצלים... קצבת הזקנה עלובה, משפילה, מינימלית... כשאנחנו רוצים להתקבל לעבודה בגיל מבוגר, אפילו לא מזמינים אותנו לראיון. ובבתי קפה אומרים לנו, אתם יכולים לשבת פה בבוקר, בערב אנחנו רוצים שיבואו צעירים...

פעם הקשישים היו החכמים, זקני השבט, המנבאים בשער. המנהיגים באו לשאול בעצתם. היום נבחרי הציבור מתייחסים לזקנים בבוז... שולחים אותנו להפוך לזומבי של טלוויזיה. מפקירים אותנו במסדרונות בלי שום פרטיות. מצפים שנחיה בלי חיים, בבדידות ובבושה. כבר היה יותר טוב לעשות כמו האסקימוסים ולשלוח אותנו אל הקרח...

תפסיקו לראות בנו אזרחים פגי תוקף. תנו לנו להמשיך להתקיים כשווים בחברה רב-גילית. 

 

הגדרנו קודם את הבדידות כתודעת מחסור בהקשר החברתי. מאמא תֶרזה, שעבדה בהודו עם עניים מרודים חסרי-בית והבינה דבר או שניים במצוקות אנושיות, אמרה את המשפט הבא:

בדידות וההרגשה שאינך רצוי/ה,
זאת הצורה הנוראה ביותר של עוני.

 

אין מחסור גדול יותר, חריף יותר, מהחסָך בקשר ובמגע חברתי.