7. למה הכפר הגלובלי בודד?

מה גרם לעלייה החדה בשכיחות הבדידות עד כדי ממדים של "מגפה"? אחד ההסברים קושר את הבדידות הגואה לתופעה משיקה: קריסת ההון החברתי. פרופ' רוברט פאטנם (Putnam), מומחה למדע המדינה באוניברסיטת הרווארד ויועץ אישי של כמה מנשיאי ארה"ב, פרסם ב-1995 מאמר שהביא את המושג הון חברתי לקדמת הבמה הציבורית בארה"ב. (30) הון חברתי הוא משאב לא חומרי שמבוסס על דפוסים מסוימים של התארגנות חברתית. דפוסים אלה כוללים בין השאר: הדדיוּת, אמוּן, נורמות, ערכים משותפים ומִבנים חברתיים העשויים בצורת רשת (network). קיומו של הון חברתי מאפשר תיאום ושיתוף-פעולה שמהם נהנים, בסופו של דבר, כלל החברים ברשת/בקהילה. טענתו של פאטנם היא, שקהילות בעלות הון חברתי גבוה מצליחות יותר מקהילות בעלות הון פיננסי גבוה. 

צילום: shutterstock

במחקריו יצא פאטנם אל השטח ובדק מגוון רחב של קבוצות, מוסדות והתארגנויות חברתיות ברמה הקהילתית: מועדוני ספורט, ליגות חובבים כגון ליגת באולינג, חוגים, מועדוני קריאה, קבוצות סריגה, אירועי תרבות, הפנינג שכונתי, ארגוני צדקה והתנדבות, כנסיות, קמפיינים לקידום מטרות ציבוריות – למעשה הוא סָקר כמעט כל מוסד או מקום שבו בני אדם נפגשים ועושים משהו בצוותא, בתנאי שהאינטראקציה לא נועדה למסחר בלבד. 

תוצאות המחקרים של פאטנם העלו מסקנה חד-משמעית ומדאיגה: המסגרות הקהילתיות בארה"ב נמצאות כולן במגמת נסיגה, שלא לומר קריסה. מספר המשתתפים בהן הולך ופוחת, בכל שנה נסגרות רבות מהן. המגמה נמשכת מאז שנות ה-70 של המאה ה-20: האמריקאים עוזבים את מרחבי הפעילות המשותפת בקהילה ומתכנסים לתוך המרחב הפרטי. 

ולא רק מסגרות, גם קשרים חברתיים לא פורמליים הולכים ומתמעטים: האמריקאים מבלים פחות זמן עם חבריהם ועם שכניהם, מבקרים פחות אחד אצל השני, מתראים פחות עם חברים ותיקים. בקיצור: האינטראקציות הבלתי-אמצעיות מתמעטות. קשרי המשפחה, החברוּת, המרקם השכונתי והמעורבות האזרחית – כולם מתרופפים. במאמרו משנת 1995 ובספרו משנת 2000 הזהיר פאטנם מפני שחיקת הסולידריות. ההון החברתי נתון בסכנת קריסה ויש סיבה טובה לדאגה ביחס לעתיד החברה האזרחית האמריקאית, כך טען. 

פאטנם מצביע על כמה גורמים שהחלישו את המירקם הקהילתי והביאו לכרסום בהון החברתי במעלה השליש האחרון של המאה העשרים. בין הגורמים שהוא מונה: (א) רוב הנשים יוצאות לעבוד מחוץ לבית, הן כבר פחות מושקעות בקהילה; (ב) גברים ונשים עובדים יותר שעות, לחוצים יותר בזמן; (ג) אינדיבידואליזם כמגמה תרבותית הולך ותופס את מקומם של ערכים קהילתיים שאפיינו דורות קודמים; (ד) הטכנולוגיה משנָה באופן דרמטי את דפוסי הבילוי והניצול של שעות הפנאי; אנשים יושבים על הכורסה מול מסך-הטלוויזיה ומקיימים פחות אינטראקציה עם אחרים 'שם בחוץ'. 

פאטנם זיהה נסיגה מהמרחב הציבורי אל המרחב הפרטי בעקבות המהפכה הטכנולוגית של הטלוויזיה בשנות ה-70. מה נאמר אפוא על המהפכה הדיגיטלית, על הסלולרי והאינטרנט, שצברו תאוצה בשנות האלפיים?

צילום: shutterstock

קיית' המפת'ון וחוקרים עמיתים פרסמו ב-2015 מאמר על המרחב הציבורי העירוני ועל מה שאירע לו בשני העשורים האחרונים. כך הם כתבו: (31)

הליכה ברחובות בחברת אחרים, בניגוד להליכה לבד, מקושרת להשבת החיוניות ולהפחתה ברמות החרדה והדיכאון. התגלה כי בילוי זמן במרחבים ציבוריים מעלה את הזיקה האנושית ואת תחושת הקהילתיות, ומוביל לרמות גבוהות של הערכה חיובית של מצב הבריאות, וגם מפחית תחושות של בדידות. 

חוקרים מסוימים טוענים שהטכנולוגיות הניידות החדשות יצרו מרחבים ציבוריים שכבר אינם מרחבים קהילתיים; ירידה במספר האינטראקציות הבין-אישיות המסורתיות המתרחשות בציבור; אנשים במרחבים ציבוריים מתַקשרים באמצעות הטכנולוגיה עם אדם אחר הנמצא במרחק קילומטרים מהמקום, בִּמקום עם מישהו שנמצא באותו מרחב. יתכן שטכנולוגיות כגון הטלפון הנייד מקעקעות עוד יותר את החיים הציבוריים על-ידי הרחבת ההזדמנות שיש לאנשים לבלות זמן במרחב פרטי במקום במרחבים ציבוריים. 

צילום: shutterstock

יותר מאי-פעם בהיסטוריה אנחנו מחובּרים, מקושרים ומרושָׁתים עם בני-אדם אחרים, בלי מגבלות של מרחק גיאוגרפי. תקשורת הפכה קלה ונגישה בכפר הגלובלי שממדיו התכווצו. ועדיין, בניסוחו הקולע של יובל נח הררי: "אם אני שוכב בבית עם חום גבוה, חברי הפייסבוק שלי בקליפורניה יכולים לדבר אתי, אבל הם לא יכולים להביא לי צלחת מרק או כוס תה". (32)

היחלשות הסולידריות, פרימת הקשרים הקהילתיים, היחלשות התא המשפחתי – האם אלו תופעות ששורשיהם נעוצים בעשורים האחרונים בלבד? פרספקטיבה רחבה יותר מציע יובל נח הררי, כשהוא מרחיק אחורה בהיסטוריה אל המהפכה התעשייתית ואל עלייתה של המדינה המודרנית: (33)

לפני המהפכה התעשייתית, חיי היומיום של רוב בני האדם התנהלו בדרך-כלל בתוך שלוש מסגרות קמאיות: המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת (חמולה) והקהילה המקומית. מרבית בני האדם עבדו בעסקים משפחתיים... המשפחה הייתה גם משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד העבודה, משרד החינוך, משרד הבינוי, קרן הפנסיה, הטלוויזיה, הבנק ואפילו המשטרה. כשאדם חלה המשפחה טיפלה בו. כשאדם הזדקן המשפחה סייעה לו; ילדיו היו קרן הפנסיה שלו. כשאדם מת המשפחה דאגה ליתומים. כשאדם נולד נכה, המשפחה סעדה אותו... אם אדם נקלע לסכסוך עם שכן, המשפחה התגייסה לעזרתו, או פנתה לעזרת הקהילה המקומית. הקהילה הציעה עזרה על בסיס יחסי שכנות והסדרים מקומיים, לא על בסיס חוקי השוק החופשי...

החיים במסגרת המשפחה והקהילה היו רחוקים מלהיות גן עדן הרמוני. הן היו עשויות למַשְטר ולדכא את היחיד בצורה ברוטלית ואכזרית לא פחות מאשר המדינה והשוק בני ימינו... אבל לבני אדם לא היו הרבה ברירות. במרבית חלקי העולם, בשנת 1750, אדם שנפלט החוצה מהמשפחה והקהילה שלו, היה משול למת. לא היה לו היכן לעבוד, איש לא דאג לו אם הוא חלה או הזדקן, איש לא הגן עליו אם נקלע לסכסוך. לא היו משטרה, עובדים סוציאליים או חוק חינוך חובה. כדי לשרוד היה על אדם כזה למצוא לעצמו משפחה חלופית או קהילה חלופית. 

כל זה השתנה כמעט בן-לילה בעקבות המהפכה התעשייתית. היא העצימה את כוח השוק לאין-שיעור, והעמידה לרשות המדינה כלי תחבורה ותקשורת, צבא של פקידים, מורים, שוטרים ועובדים סוציאליים. כשהשוק והמדינה ניסו להשתמש בכוחם החדש, הם גילו שבדרכם עומדות המשפחות והקהילות המסורתיות. החוק של השליט והאינטרסים של השוק התקשו לפרוץ אל תוך חיי היומיום של כפר מגובש או של חמולה מלוכדת. כדי לסלק את המכשול הזה החלו המדינה והשוק להחליש את המשפחה והקהילה. המדינה שלחה את השוטרים שלה כדי להפסיק נקמות דם משפחתיות ולהחליף אותן בפסיקות של בתי משפט ממלכתיים. השוק שלח פרסומאים כדי לחסל מסורות קהילתיות ולהחליף אותן באופנות מסחריות. אבל זה לא הספיק... 

המדינה והשוק פנו אז לבני האדם בהצעה שאי אפשר לסרב לה: "תהפכו להיות אינדיבידואלים. תתחתנו עם מי שאתם רוצים, בלי לשאול יותר את רשות ההורים. תעבדו במה שאתם רוצים, גם אם זה לא מוצא חן בעיני זקני העדה. תחיו איפה שאתם רוצים, גם אם לא תוכלו להגיע כל שישי בערב לארוחה משפחתית. אתם כבר לא תלויים בקהילה ובמשפחה. אנחנו, השוק והמדינה, ניקח על עצמנו לדאוג לכל צורכיכם. אנחנו נספק מזון, חינוך, בריאות, רווחה ותעסוקה. אנחנו נדאג לפנסיה, לביטוח, לשיטור, לביטחון."

בספרות רומנטית נהוג להציג את האינדיבידואל כמישהו שנולד מתוך מאבק נגד כוחות השוק והמדינה. אין טעות גדולה מזו. השוק והמדינה הם האבא והאימא שלו... השוק מספק לו עבודה, ביטוח ופנסיה. אם אנו חולים במשך כמה ימים, קופת חולים מטפלת בנו. אם אנו חולים במשך חודשים, משרד הרווחה דואג לנו. אם אנו זקוקים לעזרה 24 שעות ביום, נשכור אח סיעודי בשוק – אדם שהגיע מהצד השני של העולם אך דואג לנו במסירות שאיש כבר אינו מצפה לה מילדיו. אם אנו מזדקנים, בית האבות ידאג לנו (בתשלום כמובן)... אם נקלענו לסכסוך אלים, המשטרה תגן עלינו...

בתמורה לדאגתם האימהית של השוק והמדינה, האינדיבידואלים פוררו את המשפחות והקהילות שבתוכם חיו. האינדיבידואל שמרד בהורים ובשכנים, התחתן עם מי שרצה, עבר לגור בעיר מרוחקת ופתח חשבון בנק עצמאי, סייע מבלי משים להתעצמותם של המדינה והשוק.  מדינות ושווקים המורכבים מאינדיבידואלים מנוכרים, יכולים להתערב בחיי בני האדם בקלות רבה לאין-שיעור מאשר מדינות ושווקים המורכבים ממשפחות ומקהילות מגובשות. באותם חברות ומגזרים שהצליחו להגביל את האינדיבידואליזם ולשמר את כוחן של המשפחה והקהילה, כוחם של המדינה והשוק עדיין חלש יחסית (זה למשל המצב במגזר החרדי והבדווי בישראל של היום). 

יש כמובן מתחים בין השוק, המדינה והאינדיבידואל... במקרים רבים השוק והמדינה אכן מנצלים את חולשתם של האינדיבידואלים אשר מגלים מאוחר מדי שבלא משפחה וקהילה הם נותרו חסרי כל הגנה בפני המכונה הדורסנית של המדינה והשוק. שוב ושוב מנצל השוק מיליוני אינדיבידואלים מבלי לדאוג לצורכיהם... 

רבים סבורים שהאינדיבידואלים החדשים, החיים בעולם מנוכּר ונשלטים ע"י מוסדות המדינה וכוחות השוק, הם אומללים הרבה יותר מאבות אבותיהם שחיו כחלק מתוך משפחות וקהילות אינטימיות. מה שמפליא זה שבני אדם בכלל מסוגלים לחיות בצורה הזאת...

חמש מאות השנים האחרונות היו עדות לסדרה של מהפכות חסרות תקדים... הסדר החברתי השתנה לבלי היכר, יחד אתו השתנו גם הפוליטיקה, צורת חייהם של בני אדם ודרך מחשבתם. 

אך האם בני האדם מאושרים יותר? האם חמש מאות שנה של תגליות, התפתחויות ומהפכות בל-ייאמנו הגדילו את אושרה של האנושות? אפשר להרחיב את השאלה ולשאול: האם 50 אלף שנה של תגליות, פיתוחים ומהפכות הגדילו את אושרה של האנושות? האם למשל ניל ארמסטרונג שטביעת כף רגלו מתנוססת על הירח, מאושר יותר מהלקֶטת-ציידת האלמונית שטביעת כף ידה מתנוססת על קירות מערת שובה? ואם לא, האם היה טעם בכל זה? 

ממצא מעניין אחד שגילו פסיכולוגים הוא שכסף בהחלט מביא אושר. אבל רק עד נקודה מסוימת, ומעבר לנקודה זו הוא חסר חשיבות... תוך זמן קצר תתרגלו למכונית החדשה, לדירה החדשה ותתייחסו לכל זה כמובן מאליו... 

ממצא מעניין אחר הוא שהרעה במצב הבריאות מורידה את רמת האושר באופן מידי, אך לאורך זמן מחלה מביאה אומללות רק אם היא ממשיכה להחמיר ללא-הרף. אנשים שהתגלתה אצלם מחלה קשה כגון סוכרת יהיו הרבה פעמים מדוכאים בטווח הקצר, אך אם המחלה אינה מחמירה החולים יתרגלו למצבם החדש ולא יהיו אומללים יותר בממוצע מאשר אנשים בריאים...

בעוד שהמרדף האינסופי אחר הכסף מתגלה כמרדף סרק (ברגע שעוברים את קו העוני), הרי מחקרים פסיכולוגיים הצביעו באופן גורף על קשרים משפחתיים וקהילתיים כדבר שיש הכי הרבה טעם לרדוף אחריו... אדם חולה ועני שנהנה מקשרים משפחתיים וקהילתיים הדוקים וטובים, יהיה מאושר יותר מאדם עשיר ובריא שקשריו המשפחתיים והקהילתיים רופפים וגרועים (בתנאי שהעני אינו עני מדי, ובתנאי שמחלתו של העני אינה הולכת מדחי אל דחי)... 

ממצא זה מעניין מאוד מזווית ראייה היסטורית. הוא מעלה את החשד שהשיפור העצום שחל בתנאי החיים החומריים של בני האדם במאתיים השנים האחרונות, התקזז ברובו על-ידי קריסת המשפחה והקהילה, וכתוצאה מכך האדם הממוצע אינו מאושר יותר היום מאשר בשנת 1800.

תכנית תיעודית שהפיקה ב-2015 רשת BBC One, אנשים בגילאי 19 עד 100 מדברים על בדידות

 

30.  Putnam, Robert D. (1995), Bowling Alone: America’s Declining Social Capital, Journal of Democracy 6, pp. 65-78; Putnam, Robert D. (2000), Bowling Alone: The Collapse and Revival of American Community | לקריאת המאמר המקורי מ-1995 > לחצו כאן  | על התיאוריה של פאטנם ראו גם: אלישבע סדן (2009), עבודה קהילתית: שיטות לשינוי חברתי, עמ' 38-35

31. Hampton, Keith N, et al. “Change in the Social Life of Urban Public Spaces: The Rise of Mobile Phones and Women, and the Decline of Aloneness over 30 Years.” Urban Studies, vol. 52, no. 8, 2015, pp. 1489–1504. JSTOR |  וראו מאמר מתורגם מאת אלכסנדרה סמואל באלכסון (2019): "למען השם, תנתקו כבר" > ראו כאן

32.  יובל נח הררי (2018), 21 מחשבות על המאה ה-21, עמ' 95-94

33. יובל נח הררי (2011), קיצור תולדות האנושות, עמ' 381-356.