לפני המהפכה התעשייתית, חיי היומיום של רוב בני האדם התנהלו בדרך-כלל בתוך שלוש מסגרות קמאיות: המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת (חמולה) והקהילה המקומית. מרבית בני האדם עבדו בעסקים משפחתיים... המשפחה הייתה גם משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד העבודה, משרד החינוך, משרד הבינוי, קרן הפנסיה, הטלוויזיה, הבנק ואפילו המשטרה. כשאדם חלה המשפחה טיפלה בו. כשאדם הזדקן המשפחה סייעה לו; ילדיו היו קרן הפנסיה שלו. כשאדם מת המשפחה דאגה ליתומים. כשאדם נולד נכה, המשפחה סעדה אותו... אם אדם נקלע לסכסוך עם שכן, המשפחה התגייסה לעזרתו, או פנתה לעזרת הקהילה המקומית. הקהילה הציעה עזרה על בסיס יחסי שכנות והסדרים מקומיים, לא על בסיס חוקי השוק החופשי...

​

החיים במסגרת המשפחה והקהילה היו רחוקים מלהיות גן עדן הרמוני. הן היו עשויות למַשְטר ולדכא את היחיד בצורה ברוטלית ואכזרית לא פחות מאשר המדינה והשוק בני ימינו... אבל לבני אדם לא היו הרבה ברירות. במרבית חלקי העולם, בשנת 1750, אדם שנפלט החוצה מהמשפחה והקהילה שלו, היה משול למת. לא היה לו היכן לעבוד, איש לא דאג לו אם הוא חלה או הזדקן, איש לא הגן עליו אם נקלע לסכסוך. לא היו משטרה, עובדים סוציאליים או חוק חינוך חובה. כדי לשרוד היה על אדם כזה למצוא לעצמו משפחה חלופית או קהילה חלופית. 

​

כל זה השתנה כמעט בן-לילה בעקבות המהפכה התעשייתית. היא העצימה את כוח השוק לאין-שיעור, והעמידה לרשות המדינה כלי תחבורה ותקשורת, צבא של פקידים, מורים, שוטרים ועובדים סוציאליים. כשהשוק והמדינה ניסו להשתמש בכוחם החדש, הם גילו שבדרכם עומדות המשפחות והקהילות המסורתיות. החוק של השליט והאינטרסים של השוק התקשו לפרוץ אל תוך חיי היומיום של כפר מגובש או של חמולה מלוכדת. כדי לסלק את המכשול הזה החלו המדינה והשוק להחליש את המשפחה והקהילה. המדינה שלחה את השוטרים שלה כדי להפסיק נקמות דם משפחתיות ולהחליף אותן בפסיקות של בתי משפט ממלכתיים. השוק שלח פרסומאים כדי לחסל מסורות קהילתיות ולהחליף אותן באופנות מסחריות. אבל זה לא הספיק... 

​

המדינה והשוק פנו אז לבני האדם בהצעה שאי אפשר לסרב לה: "תהפכו להיות אינדיבידואלים. תתחתנו עם מי שאתם רוצים, בלי לשאול יותר את רשות ההורים. תעבדו במה שאתם רוצים, גם אם זה לא מוצא חן בעיני זקני העדה. תחיו איפה שאתם רוצים, גם אם לא תוכלו להגיע כל שישי בערב לארוחה משפחתית. אתם כבר לא תלויים בקהילה ובמשפחה. אנחנו, השוק והמדינה, ניקח על עצמנו לדאוג לכל צורכיכם. אנחנו נספק מזון, חינוך, בריאות, רווחה ותעסוקה. אנחנו נדאג לפנסיה, לביטוח, לשיטור, לביטחון."

​

בספרות רומנטית נהוג להציג את האינדיבידואל כמישהו שנולד מתוך מאבק נגד כוחות השוק והמדינה. אין טעות גדולה מזו. השוק והמדינה הם האבא והאימא שלו... השוק מספק לו עבודה, ביטוח ופנסיה. אם אנו חולים במשך כמה ימים, קופת חולים מטפלת בנו. אם אנו חולים במשך חודשים, משרד הרווחה דואג לנו. אם אנו זקוקים לעזרה 24 שעות ביום, נשכור אח סיעודי בשוק – אדם שהגיע מהצד השני של העולם אך דואג לנו במסירות שאיש כבר אינו מצפה לה מילדיו. אם אנו מזדקנים, בית האבות ידאג לנו (בתשלום כמובן)... אם נקלענו לסכסוך אלים, המשטרה תגן עלינו...

​

בתמורה לדאגתם האימהית של השוק והמדינה, האינדיבידואלים פוררו את המשפחות והקהילות שבתוכם חיו. האינדיבידואל שמרד בהורים ובשכנים, התחתן עם מי שרצה, עבר לגור בעיר מרוחקת ופתח חשבון בנק עצמאי, סייע מבלי משים להתעצמותם של המדינה והשוק.  מדינות ושווקים המורכבים מאינדיבידואלים מנוכרים, יכולים להתערב בחיי בני האדם בקלות רבה לאין-שיעור מאשר מדינות ושווקים המורכבים ממשפחות ומקהילות מגובשות. באותם חברות ומגזרים שהצליחו להגביל את האינדיבידואליזם ולשמר את כוחן של המשפחה והקהילה, כוחם של המדינה והשוק עדיין חלש יחסית (זה למשל המצב במגזר החרדי והבדווי בישראל של היום). 

​

יש כמובן מתחים בין השוק, המדינה והאינדיבידואל... במקרים רבים השוק והמדינה אכן מנצלים את חולשתם של האינדיבידואלים אשר מגלים מאוחר מדי שבלא משפחה וקהילה הם נותרו חסרי כל הגנה בפני המכונה הדורסנית של המדינה והשוק. שוב ושוב מנצל השוק מיליוני אינדיבידואלים מבלי לדאוג לצורכיהם... 

​

רבים סבורים שהאינדיבידואלים החדשים, החיים בעולם מנוכּר ונשלטים ע"י מוסדות המדינה וכוחות השוק, הם אומללים הרבה יותר מאבות אבותיהם שחיו כחלק מתוך משפחות וקהילות אינטימיות. מה שמפליא זה שבני אדם בכלל מסוגלים לחיות בצורה הזאת...

​

חמש מאות השנים האחרונות היו עדות לסדרה של מהפכות חסרות תקדים... הסדר החברתי השתנה לבלי היכר, יחד אתו השתנו גם הפוליטיקה, צורת חייהם של בני אדם ודרך מחשבתם. 

אך האם בני האדם מאושרים יותר? האם חמש מאות שנה של תגליות, התפתחויות ומהפכות בל-ייאמנו הגדילו את אושרה של האנושות? אפשר להרחיב את השאלה ולשאול: האם 50 אלף שנה של תגליות, פיתוחים ומהפכות הגדילו את אושרה של האנושות? האם למשל ניל ארמסטרונג שטביעת כף רגלו מתנוססת על הירח, מאושר יותר מהלקֶטת-ציידת האלמונית שטביעת כף ידה מתנוססת על קירות מערת שובה? ואם לא, האם היה טעם בכל זה? 

​

ממצא מעניין אחד שגילו פסיכולוגים הוא שכסף בהחלט מביא אושר. אבל רק עד נקודה מסוימת, ומעבר לנקודה זו הוא חסר חשיבות... תוך זמן קצר תתרגלו למכונית החדשה, לדירה החדשה ותתייחסו לכל זה כמובן מאליו... 

​

ממצא מעניין אחר הוא שהרעה במצב הבריאות מורידה את רמת האושר באופן מידי, אך לאורך זמן מחלה מביאה אומללות רק אם היא ממשיכה להחמיר ללא-הרף. אנשים שהתגלתה אצלם מחלה קשה כגון סוכרת יהיו הרבה פעמים מדוכאים בטווח הקצר, אך אם המחלה אינה מחמירה החולים יתרגלו למצבם החדש ולא יהיו אומללים יותר בממוצע מאשר אנשים בריאים...

​

בעוד שהמרדף האינסופי אחר הכסף מתגלה כמרדף סרק (ברגע שעוברים את קו העוני), הרי מחקרים פסיכולוגיים הצביעו באופן גורף על קשרים משפחתיים וקהילתיים כדבר שיש הכי הרבה טעם לרדוף אחריו... אדם חולה ועני שנהנה מקשרים משפחתיים וקהילתיים הדוקים וטובים, יהיה מאושר יותר מאדם עשיר ובריא שקשריו המשפחתיים והקהילתיים רופפים וגרועים (בתנאי שהעני אינו עני מדי, ובתנאי שמחלתו של העני אינה הולכת מדחי אל דחי)... 

​

ממצא זה מעניין מאוד מזווית ראייה היסטורית. הוא מעלה את החשד שהשיפור העצום שחל בתנאי החיים החומריים של בני האדם במאתיים השנים האחרונות, התקזז ברובו על-ידי קריסת המשפחה והקהילה, וכתוצאה מכך האדם הממוצע אינו מאושר יותר היום מאשר בשנת 1800.