1. יצירת תנאים מיטביים לקשר

1 יצירת תנאים מיטביים לקשר

מה שבאמת מפיג בדידות

הוא חיבור משמעותי לאחרים

נקדים ונאמר מילה על השימוש שאנו עושים במונח 'הפגה'. אין הכוונה לביטול, מחיקה, הסרה או עקירה-משורש של הבדידות. הרי לא יעלה על דעתו של מישהו שאפשר להעלים, באמצעות מענה זה או אחר, את הגעגועים לבן-זוג שנפטר ושהותיר אחריו חלל וערגה. מן ההכרח להבין שבדידות היא חוויה נורמטיבית; כל מי שחי במחיצת אנשים, כלומר כל אדם, יפגוש בה. (1) איננו מתיימרים למחוק את הבדידות. כשאנו מדברים על השאיפה להפיג בדידות – הכּוונה היא להקל, לרכך, לשכך, להקהות, למַתן או לצמצם את הכאב הצורב.

צילום: shutterstock

איך מקילים על כאב שמקורו בכמיהה לקירבה אנושית? טעות נפוצה היא לחשוב שאם רק נצליח לשכנע אדם בודד לצאת מהבית ולהצטרף למסגרת שבה מתכנסים אנשים תחת קורת-גג אחת, הרי שבכך נפתור את הבעיה. אולם שְהייה בחברת אחרים כשהיא לעצמה, לא תפיג את הבדידות. ניקח לדוגמה אדם בודד שמאזין להרצאה בקתדרה לאזרחים ותיקים, שמסב לארוחה בחדר האוכל במרכז-יום, או שמתעמל באיזה חוג במועדון שכונתי. אי אפשר לומר שהוא מבודד, הרי לפחות באותה שעה הוא מוקף באנשים, אך האם יש סיבה טובה להניח שבדידותו חלפה-עברה? בהחלט ניתן לדמיין אדם שמאזין להרצאה יחד עם מאה איש נוספים, או עוקב אחרי תנועות המדריכה בשיעור התעמלות, ועם זאת אינו מרגיש שייך, אף אינו חש קירבה כלפי האנשים שבמחיצתם הוא שוהה.

צילום: shutterstock

בדידות היא, בהגדרה, חוויה סובייקטיבית הנובעת מתפיסת-מחסור בהיבט החברתי. נסיבות חיצוניות כשלעצמן לא הופכות אדם לבודד, כשם שלא די בהן להפיג בדידות. בל נַשלה את עצמנו שסיפקנו מענה בכך שצירפנו אדם בודד להתרחשות שלוקחים בה חלק אנשים רבים. בדידותו תופג רק אם ירגיש שבאמת רואים אותו, שאכפת לאחרים ממנו, שרוצים בקרבתו, שעושים לו מקום, שמקשיבים לדבריו; ורק אם ירגיש שאחרים נכנסו לו ללב.

איך אפשר לגרום לאדם שירגיש כך? למען האמת אי אפשר. הואיל ויש לנו עניין עם הרגשה סובייקטיבית, אין שום פעולה שמישהו מן-החוץ יכול לעשות ושבוודאות תגרום לאדם בודד להרגיש פתאום שייך. מה שאפשר הוא, ליצור מסגרת למפגש חברתי – ובלבד שהמסגרת תיבנה מלכתחילה באופן כזה שמקל על אדם בודד להתקרב לאחרים, לרקום איתם יחסים ולקבל מהם משוב של חמימות. במילים אחרות, המסגרת החברתית צריכה ליצור תנאים שהופכים את החוויה של קשר לנגישה. האם ייוולד קשר? האם תורגש קירבה? זאת כבר התרחשות ספונטנית שאין לדעת אם ומתי תִקרה, הואיל ואי אפשר להכריח צמיחה של קשר. דַיינוּ אם נשכיל ליצור את התנאים המהווים זרז (קטליזָטור) לקשר ולשייכות.

צילום: shutterstock

העיקרון הראשון קובע אפוא כך:
מענה אפקטיבי לבדידות הוא מענה שיוצר תנאים מיטביים לקשר.

ואיך עושים את זה? איך יוצרים תנאים מיטביים לקשר? יש כמה תנאים בסיסיים שכּל מענה צריך להקפיד עליהם, ותיכף נגיע אליהם במסגרת העיקרון הראשון. אך נציין כבר עכשיו שגם העקרונות האחרים קשורים לאותו עניין. חמשת העקרונות שהומשגו בעקבות הפיילוט, הם כולם רכיבים משלימים של אותה הנחיה כוללת – ליצור תנאים מיטביים לקשר.

לפני שאנו מגיעים לפירוט התנאים, יש שתי הבחנות שחשוב לעמוד עליהן. נציג אותן תחילה בתמצית, ואז נרחיב את ההסבר:

הבחנה בין מה שאנו מציעים לכנות 'חוויית קשר' לבין 'תודעה של הֱיות-בקשר'. חוויית קשר היא התרחשות ממוקדת בזמן; כשעיניים פוגשות מבט מצטלב, הנהון של הבנה, חיוך בזווית הפה, ופתאום מורגשת קירבה. חוויית-קשר מפיגה את הבדידות באותם רגעים שבהם היא מתרחשת. האפקט שלה תָחום בגבולות החוויה הספציפית. לעומת זאת, תודעה של הֱיות-בקשר מתפתחת מתוך רצף מצטבר של חוויות-קשר, והשפעתה על הבדידות עמוקה ורחבה בהרבה.
הבחנה בין שני סוגי אנשים בודדים: כאלה שמספיקה להם מסגרת שיש בה תנאים מיטביים לקשר, הם ימצאו את דרכם בתוך המורכבות האופיינית לדינמיקה חברתית, לעומת אחרים הלכודים בתוך דפוס מנטלי של הימנעות-מקֶשר. צריך שיתמלאו תנאים מיוחדים על-מנת שיהיו מסוגלים לנצל הזדמנויות חברתיות. הם זקוקים ליד מושטת שתעזור להם להיחלץ מהלולאה הפנימית שסוגרת עליהם. יש צורך בתהליך מקדים שיפְתח את התודעה שלהם לקשר.

נרחיב כעת את ההסבר על שתי ההבחנות.

1. 'חוויית קשר' היא חוויה שיש בה אינטראקציה משמעותית מנקודת-מבטו של אדם הנוטל חלק במפגש חברתי. לא כל אינטראקציה היא כזאת, לא כל מפגש מזיז משהו בלב. אם ניכנס לנעליו של אדם בודד שהצטרף למסגרת, היינו רוצים שבסוף כל מפגש הוא יוכל לדווח (לעצמו, קודם כל) על אינטראקציה משמעותית אחת לפחות, לדוגמה:

מישהו שׂם-לב אליי באופן אישי, נוצר בינינו קשר-עין, לכמה רגעים
הוא הִשהה את מבטו עליי, הנהן לעברי או חִייך אליי.
מישהו שאל לשלומי, חיכה לתשובה, והרגשתי שהוא באמת מתעניין בי.
שוחחתי עם מישהו והרגשתי שאני מתחיל להתחבר אליו.
מישהו הקשיב לי בתשומת לב. הרגשתי שקולי נשמע, שיש הד לדבריי.
חשתי את עצמי עירני ומעורב תוך כדי המפגש.
הרגשתי שיש לי מה לתרום, שיש לי פה מקום להביא את עצמי.
חשתי חמימות וקירבה כלפי מישהו אחר, הוא נכנס לי ללב.

צילום: shutterstock

רשימה זו עשויה לשמש כעין צ'ק-ליסט שבעזרתו ניתן לאפיין את 'חוויית המשתמש' בתוך מסגרת שמפגישה בין אנשים ושמנסה לענות על הצורך בשייכות. הצ'ק-ליסט מאפשר להעריך באיזו מידה מצליחה המסגרת לספק תנאים מיטביים לאינטראקציה משמעותית, וזאת מנקודת מבטו של המשתתף. אגב אותו צ'ק-ליסט מתאים למסגרות קבוצתיות ולמסגרות של ליווי פרטני, שכן העיקרון נותר זהה: בדידות מופגת ברגעים שבהם נחווית אינטראקציה משמעותית, ובמינוח אחר: בדידות מופגת ברגעים שבהם מתקיימת חוויית קשר. באותם רגעים אני (כמשתתף) לא חש עוד את עצמי שקוף ואנונימי, אדרבה אני מרגיש שייך, רצוי, מובן, נחוץ ומוערך. סעיפי הצ'ק-ליסט לא חייבים להתמלא כולם בבת אחת, מספיק שמישהו יחייך לעברי או ייגש אליי בהפסקת הקפה לומר מילה ולטפוח על השכם, כדי שאחווה – גם אם לרגע קט – חוויית קשר.

זה המקום לחדד את ההבחנה הראשונה: בשונה מחוויית קשר רגעית, נקודתית, ההצטברות המתמשכת של חוויוֹת קשר חוזרות-ונשנות עם אותם אנשים בתוך אותה מסגרת חברתית לאורך תקופה – שולחת שורשים לקרקעית הנפש ומתגבשת לכדי תודעה של הֱיות-בקשר. זוהי מין ידיעה פנימית, עמוקה, שיש פה אנשים שאכפת להם ממני, שיש לי אצלם מקום בלב, שאני נכנס בדלת ושמחים לקראתי, ושאם לא אופיע למפגש יהיו מי שיצטערו ויחושו בחסרוני.

חוויית-קשר כמוהָ כהבלחה חולפת של תחושת שייכות. טווח השפעתה על הבדידות מוגבל לפרק-הזמן שבו מתרחשת האינטראקציה הנחווית כמשמעותית. לעומת זאת, תודעה של היות-בקשר יש לה אפקט עוצמתי בהרבה:

היא נוכחת מחוץ לגבולות הזמן והמקום של החוויות שהצמיחו אותה, כאילו נבנה בתוך הנפש מרכז-כובד של שייכות. בעקבותיו משתנֶה המאזן הפנימי: החור שפוערת הבדידות בנפש, מתחיל להתמלא. תחושת המחסור, צביטת הכאב והכמיהה המייסרת, כולן נרגעות קצת. והסיבה היא שהאנשים שאתָם יצרתי קשר נוכחים בתודעתי גם כשאינם נוכחים פיזית לידי. עדיין אפשר שאני חש בדידות מסוימת; היא לא נעלמת לגמרי, בייחוד אם אני יושב בבית בערב לבדי. אבל משהו משתנה ביציבה שלי, בחוט השדרה שלי, בתפיסה שלי את עצמי בעולם: אני מחובר, אני קשור, אני שייך. וזה מרכך את הבדידות.
ככל שהתודעה של היות-בקשר מתבססת ומתייצבת בנפש, כך היא מחוללת אַדוות של התרחבות: היא פותחת את התיאבון ומעירה לחיים את ההנאה מחֶברת אנשים; היא מְחזקת ומַגמישה את שריר היחסים הבין-אישיים; והיא מגבירה את המוטיבציה לטפח קשרים נוספים מחוץ לפגישות הפורמליות של המסגרת. למשל אני (כמשתתף) יכול ליזום יציאה לבילוי עם מישהו שהכרתי בתוך המסגרת; אני יכול להדק קשרים קיימים עם בני משפחה ועם חברים ותיקים; כמו כן אני יכול לברר על מסגרות חברתיות נוספות שישנן בקהילה ולשקול להצטרף אליהן.

צילום: shutterstock

ההבחנה בין חוויית-קשר לתודעה של היות-בקשר, מצביעה על דרך הפעולה הרצויה ומכאן המסקנה המעשית: מסגרת אשר שׂמה לה למטרה להפיג בדידות, תיחשב אפקטיבית במידה שהיא יוצרת תנאים מיטביים לקשר בשתי הרמות: מצד אחד היא אמורה לאפשר כמה שיותר חוויוֹת-קשר, מצד שני היא אמורה לטפח תודעה של היות-בקשר. לא מומלץ להתפתות לקיצורי דרך: אפקט יציב וארוך-טווח של הפגת בדידות יושׂג בתהליך סבלני והדרגתי. כך נרקמים חוטים סמויים בין אנשים, חוט אחרי חוט (=חוויות קשר), כך הם נארגים לרשת צפופה (=תודעה של היות-בקשר) שרק היא מסוגלת לשנות את המאזן הפנימי של בדידות ושייכות.

2. הבחנה נוספת שחשוב לעמוד עליה, מתייחסת לשני סוגי אנשים בודדים, וליתר דיוק: לשני סוגי בדידות. יש אנשים הסובלים מבדידות מצָבית, למשל בעקבות אובדן בן-זוג או בעקבות פרישה מהעבודה. לאלה תספיק מסגרת שיש בה תנאים מיטביים לקשר, הם יידעו איך להשתמש בה כמקפצה ליצירת חיבורים. לעומתם יש אנשים הלכודים בדפוס מנטלי של הימנעות-מקֶשר. על-פי רוב אלה אנשים שבדידות היא בת-לוויה קבועה שלהם מזה שנים רבות, כלומר בדידות כרונית. להסבר מורחב על הבחנה זו ראו בעמוד איך קורה שבדידות הופכת מלכודת?

עבור אנשים אלה לא מספיקה מסגרת שיש בה תנאים מיטביים לקשר. גם אם ייענו להזמנה ויבואו למפגשים, רוב הסיכויים שלא ינצלו את ההזדמנויות לאינטראקציה משמעותית. הם זקוקים למסגרת מיוחדת, על-פי רוב מסגרת טיפולית, שתעזור להם להיחלץ מהבּועה הפנימית שבתוכה נסגרו. לאחר שתוּתר החסימה ניתן יהיה להציע להם, כשלב נוסף, להצטרף למסגרת רגילה שמספקת תנאים מיטביים לקשר, כביכול הם יעמדו אז על אותו מישור עם האנשים הסובלים מבדידות מצבית, כלומר שתהיה להם אז נכונות להיפתח לקשר.

צילום: shutterstock

שתי ההבחנות שחידדנו קודם, שופכות אור על חמשת העקרונות-המנחים להפגת בדידות ועל ההיגיון הפנימי השוזר אותם לאורכם. להלן תיאור העקרונות בקצרה:

עיקרון 1 הוא עקרון-העל הקובע סטנדרט לכל יוזמה שמטרתה הפגת בדידות, ובתמצית הוא אומר כך: לא מספיק להפגיש בין אנשים, חיוני ליצור תנאים מיטביים לקשר בשתי רמות: מצד אחד לאפשר כמה שיותר חוויוֹת-קשר, מצד שני לטפח תודעה מתמשכת של הֱיות-בקשר. תיכף נציג את התנאים הבסיסיים לקידום קשר בשתי הרמות.

עקרונות 3-2 מציעים אסטרטגיות להעשרת התנאים הבסיסיים הכלולים בעיקרון 1, כביכול הם באים לדשן את הקרקע, שתהיה עוד יותר פורייה להצמיח מתוכה קשר.

עיקרון 2 מציע לרתום את הכוח העוצמתי של קבוצה: מעגל אנושי שהדינמיקה שלו מכוונת ליצירת קשר, עשוי לחולל פלאים בהיבט של השתייכות.
עיקרון 3 מציע לגוון את המענים, לבנות רפרטואר רחב של מסגרות למפגש חברתי. טיפוסים שונים של אנשים יימשכו למסגרות שונות, למשל על בסיס התעניינות בנושא מסוים שעוסקים בו באותה מסגרת. מוטב לפתוח כמה דלתות; הרגליים ילכו למקום שהלב נוטה.

עיקרון 4 הולך צעד אחד אחורה ומתווה דרכים ליצירת קשר בשלב המִקדמי, כשבאים לאתר אנשים בודדים, לאפיין את צורכיהם ולחבּר אותם למענים מתאימים בקהילה. העיקרון כולל בניית מנגנונים לאיתור, ליישוג (outreach) ולחיבור (linkage).

עיקרון 5 קורא להקדיש תשומת-לב מיוחדת למתמודדים עם חסמים מרובים. אלה אנשים הלכודים בתוך בועה (מטפורית) שמצמצמת את הנגישות שלהם לחוויות-קשר. שתי קטגוריות מסתמנות בהקשר זה:

אנשים המרותקים לביתם מפאת מגבלה מוטורית או אחרת. ארבעה קירות לבנים סוגרים עליהם. האתגר הוא להנגיש להם מענים רלוונטיים בעודם בתוך הבית, ואם הדבר ניתן – ליצור תנאים שיאפשרו להם לצאת מהבית.
אנשים הלכודים בתוך דפוס מנטלי של הימנעות-מקֶשר. הם מרותקים לאו דווקא לבית אלא לגבולות העור של עצמם. לולאה קוגניטיבית-רגשית גורמת להם להשתבלל ומרחיקה אותם ממגע חברתי. הם זקוקים למענה (בדרך כלל טיפולי) שיסייע להם להיחלץ מהבועה הפנימית.

צילום: shutterstock

בחזרה לעיקרון 1 | התנאים הבסיסיים לקידום קשר

התנאים שלהלן הם מצע חיוני להיווצרות קשר הן ברמה הנקודתית (חוויות-קשר) והן ברמה המתמשכת (תודעה של היות-בקשר). חשוב להקפיד שיתמלאו התנאים הבסיסיים הללו, בין אם מדובר במענה קבוצתי או פרטני.

פרסונה שלוקחת אחריות להכווין את המפגש החברתי תוך שימת לב מתמדת לאיכות האינטראקציה הבין-אישית. הפרסונה יכולה להיות מנחה מקצועי (בקבוצה), אחד המשתתפים שנבחר למלא תפקיד מוביל (בקבוצה), או המתנדב שבא לבקר את הזקן בביתו (מענה פרטני). הפרסונה שמובילה את המפגש החברתי צריכה לחתור לכך שכל משתתף יחווה בכל מפגש אינטראקציה משמעותית אחת לפחות.
טריגרים להשתתפות פעילה וטריגרים לאינטראקציה בין-אישית. להלן דוגמאות:
- משחק חברתי שמערב את המשתתפים ויוצר הצטלבויות הדדיוֹת.
- העלאת נושא מעורר לדיון / קריאת טקסט / השמעת שיר / הקרנת סרטון / יצירה בחומרים / הפעלה תנועתית – והזמנה של המשתתפים להגיב ממָקום אישי: לשתף באסוציאציה, לתאר תחושה, לנקוט עמדה, לספר חוויה.
- מתן משימה לפני המפגש, שכּל אחד יביא חפץ סנטימנטלי מהבית ויציג אותו בפני האחרים. ואז לאפשר תגובות והדהודים.
- כשמדובר בקבוצה – חלוקה ליחידות חברתיות קטנות, כמו זוגות או קבוצות קטנות, והזמנה לשיתוף בפורום היותר אינטימי.
ציר מארגן למפגש החברתי – נושא, אג'נדה, מטרה או תוצר – משהו שניתן לנסח ברמת כותרת ושמושך אנשים להתחבר מתוך הזדהות. זה טבעם של קשרים אנושיים שלרוב הם נרקמים אפרופו עשייה משותפת ועניין משותף. אבחנה זו תקפה בכל גיל ולכל אורך מעגל החיים: קשרים נוצרים תוך כדי פעילות בתנועת-נוער, לימודים במוסד אקדמי, עבודה בארגון, שכנוּת, התנדבות בקהילה או השתתפות בחוג במתנ"ס. העניין המשותף מסַפק את ה-doing שסביבו נרקם בהדרגה ה-being של הֱיות יחד. אמנם יש אנשים שיסתפקו בהזמנה למפגש חברתי (קבוצתי או פרטני) שהאג'נדה המוצהרת שלו היא לבלות זמן יחד, בלי להגדיר 'מה עושים', אך לרוב האנשים נוח יותר להצטרף למסגרת חברתית על בסיס הזדהות עם תחום-עניין או עם נושא מוגדר שעוסקים בו במהלך המפגש.
הרכּב קבוע של האנשים הלוקחים חלק במפגש החברתי, להבדיל מהזמנה פתוחה להפֶנינג שכונתי ש"מי שבא בא" ובכל פעם נוצר תמהיל שונה של משתתפים. ולהבדיל ממענה של ליווי פרטני על-ידי דמויות מתחלפות, כאשר בכל פעם מגיע מתנדב אחר לביקור בית. הקביעוּת הפרסונלית חיונית להיווצרות תודעה של היות-בקשר.
קיום ממושך דיו של המסגרת החברתית לאורך תקופה רצופה, על-מנת לאפשר תהליך של העמקת היכרות ובניית קשר טיפין-טיפין, נדבך על גבי נדבך. כפי שנאמר קודם, אפקט יציב וארוך-טווח של הפגת בדידות יושׂג בתהליך ממושך וסבלני שמתוכו נוצרת תודעה של היות-בקשר.

צילום: shutterstock

הערות שוליים

1. כך כתב יונתן גפן בשיר על הנסיך הקטן מפלוגה ב': "ואם אי-פעם תגיעו לשָם / תדעו ששָם הוא חרש צָנח / וקול הנפילה לעולם לא נשמע / בגלל החול הרך. . . ואז תעשו עמי חסד קטן / כִּתבו נא מהר לכל אִמוֹתֵינו / שיִרווח להן קצת ויָפּוּג צערן / הנסיך הקטן חזר אלינו".

1. רחובות: בוקר שישי

1

יצירת תנאים מיטביים לקשר

1

יצירת תנאים מיטביים לקשר

עזרה בהיחלצות מהבועה

איתור הבודדים הסמויים-מהעין

גיוון היצע

המענים

רתימת כוח

הקבוצה

יצירת תנאים

מיטביים לקשר