1. רחובות: בוקר שישי
גוף מפעיל
עמותת על"ה (=העמותה למען המבוגר), רחובות
מועד, משך ותדירות
ימי שישי בבוקר, 3 וחצי שעות, פעם בשבועיים
(לסירוגין, פעם בשבועיים מתקיים מפגש חברתי קצר של אותה קבוצה)
מקום
מרכז-יום למבוגר, השייך לעמותת על"ה
(בימי שישי מושבתת הפעילות הרגילה של המרכז)
קהל-יעד
תושבים מבוגרים שאותרו כמי שסובלים מבדידות; שאינם מבקרים במרכז-היום בימות החול; חלקם מתקשים בניידוּת (מגבלה מוטורית).
רכיבי המענה
-
הסעה מהבית למרכז-היום ובחזרה
-
4
איתור הבודדים הסמויים-מהעין
חיוני לחפש לא רק מתחת לפנס;
להגיע למי שפחות צורכים שירות
למה בכלל לאתר? למה צריך לחבר? הקושי להגיע לאנשים הזקוקים למגע חברתי ולשכנע אותם להצטרף לאחת התכניות, נובע משתי סיבות עיקריות:
-
קשה לאתר את קהל היעד: אנשים הסובלים מבדידות נוטים לא לדווח על מצוקתם מפני שהם מתביישים בה. בדידות כרוכה בסטיגמה. קל יותר להודות במגבלה פיזית מאשר להודות שאני בודד, כי מה זה אומר עליי? שאנשים לא רוצים בקרבתי? שאני לא מספיק אטרקטיבי? שבני משפחתי לא דואגים לי מספיק? בתודעה הרווחת בציבור בדידות נקשרת עם חוסר אונים, חולשה ובושה.
-
חלק מהאנשים החשים מבדידות נוטים לסגת לעמדה פסיבית; לעתים קשה לשכנע אותם לצאת מהבית ולהצטרף למענה שמציע הזדמנות למפגש חברתי. הם חוששים להיפגש עם אנשים לא מוכרים, לחוות דחייה או להיחשף בקבוצה. עבור אנשים אלה נדרשים לא רק איתור אלא גם יישוג (outreach) וחיבור (linkage) שמשמעותם היא הושטת-יד, בניית אמון, עידוד, חיזור שלא נכנע בקלות לתשובה שלילית אך בד-בבד שומר על טקט ועל רגישות. לעתים נדרש גם ליווי פיזי לפגישה ראשונה במסגרת החברתית שהוצעה כמענה לבדידות.
צילום: shutterstock
היד המושטת: תרשים זרימה
מנגנוני האיתור והחיבור ניתנים לתיאור בצורת תרשים-זרימה ובו שלושה שלבים:
3
חיבור למענים
הכוון, תמיכה
וליווי
2
ראיון אינטייק
אפיון חווית הבדידות
ומיפוי הצרכים
1
איתור וסינון
זיהוי ויצירת מגע ראשוני
איתור וסינון: יצירת מגע ראשוני
צילום: shutterstock
צילום: shutterstock
צילום: shutterstock
על-מנת לאתר זקנים הסובלים מבדידות שעשויים למצוא עזר במענים המוצעים, להלן כמה שיטות פעולה מומלצות.
-
יצירת שיתופי פעולה עם גופים/ארגונים המספקים שירותים חברתיים פורמליים, כגון מחלקת הרווחה, העמותה המקומית למען הזקן, מועדונים חברתיים, מרכזי-יום וקהילות תומכות. מובן שיש בצורך בסינון ראשוני על-מנת לאתר את הזקנים החשים בדידות חרף העובדה שהם מקבלים שירות ומשתתפים במסגרת זו או אחרת. הסינון יכול להיעשות בשתי דרכים:
- הפניה ממוקדת של צוותים נותני שירות במסגרות, כשהללו מסתמכים על היכרות ממושכת עם הזקן ויש להם יסוד להניח שהוא סובל מבדידות.
- שאלון סקר (screening) המכיל מספר מצומצם של שאלות ונותן אינדיקציה לאפשרות שקיימת מצוקת בדידות (ראו תפריט ראשי > כלים לאנשי מקצוע > שאלון סקר לזיהוי בדידות). השאלון לא דורש אותה מידה של פניות והעמקה כמו ראיון אינטייק מקיף, עם זאת רצוי שיבוצע על-ידי איש צוות שהזקן מכיר ואף רוחש כלפיו אמון, במטרה לאפשר מרחב בטוח לשיחה כנה.
שיטת איתור זו המתמקדת בשירותים חברתיים פורמליים, מאפשרת נגישות מהירה למאגר רחב של זקנים, שחלקם בוודאי עשויים להיות קהל-יעד פוטנציאלי למענים שמטרתם הפגת בדידות. חסרונה של השיטה נעוץ בצמצום טווח החשיפה, שכן באמצעותה אנו מגיעים לקהל שבמובן מסוים נמצא מתחת לפנס. חשוב אמנם לאתר בדידות בקרב קהל זה, אך בה-במידה חשוב שלא נזניח קהלים אחרים ובעיקר זקנים שאינם צרכנים של שירותים חברתיים ושבדידותם, לעתים, אפילו חריפה יותר.
-
הפניית זרקור לקבוצות אוכלוסייה הנמצאות בסיכון מוגבר לחוות בדידות, וזאת בהתאם לממצאי מחקרים שהצביעו בין השאר על קבוצות אוכלוסייה אלו:
-
זקנים בגיל מופלג (85+)
-
בני זוג של חולים בדמנציה
-
מרותקי בית
-
אלמנים / גרושים
-
זקנים המתגוררים לבד
-
זקנים המשתייכים למיעוטים אתניים
על-מנת להגיע לפרטי-הקשר של הנמצאים בסיכון קיימת אפשרות להיעזר במאגרי הנתונים של ביטוח לאומי, מחלקות הרווחה, קופות החולים ועמותות שונות. שאלת חיסיון המידע צריכה כמובן להיבדק על-ידי הגורמים המוסמכים. יש צורך לשקול מי בעל-התפקיד המתאים ליזום פנייה לזקנים שאותרו בסיכון ולערוך להם בדיקת סינון בעזרת שאלון סקר במטרה לזהות את אלה הסובלים מבדידות.
שיטה זו מאפשרת, מצד אחד, להגיע לזקנים שאינם מוכּרים בשירותים החברתיים הפורמליים, ומצד שני למקד את אלומת הפנס באנשים שלפי הסטטיסטיקה גדולים סיכוייהם לחוות בדידות. עם זאת יש לשיטה שני חסרונות: (א) הזקנים המאותרים לא מכירים באופן אישי את בעל-התפקיד שפונה אליהם על-סמך נתונים שנשלפו ממאגרי מידע ממוחשבים. ניתן לשער אפוא שיתקשו לתת אמון ולענות תשובות כֵּנות על שאלון הסקר. (ב) כל ניסיון לטַרגט (targeting) קהל-יעד לפי קטגוריות של גורמי סיכון, מוּעד להחמיץ זקנים שאינם נופלים "למגירות הנכונות" ושעדיין חווים בדידות.
-
-
הסתמכות על רשת רחבה של סוכני-איתור בקהילה: אנשים שמִתוקף תפקידם באים במגע יומיומי עם זקנים מכל שכבות האוכלוסייה. סוכני איתור יכולים להיות בעלי תפקיד פורמלי מטעם השירות הציבורי, אך גם בעלי עסקים ונותני שירות שיש להם היכרות ממושכת עם לקוחות זקנים, למשל:
- רופא משפחה
- אחות מרפאה
- פקיד עירייה
- בעל מכולת שכונתית
- ספרית
- קוסמטיקאית
- רוקחת
- מדריך כושר בקנטרי
- פקיד של סניף בנק
- בעלים של בית-קפה שכונתי
יתרונם של אנשים אלה שהם נמצאים במגע תדיר ורציף עם זקנים בסביבת החיים הטבעית של הקהילה, ושיש להם יחסי אמון ואפילו קירבה עם חלק מהלקוחות הזקנים. מתוך ההיכרות המתמשכת הם עשויים לזהות סימנים למצוקת בדידות. אופציה נוספת היא שישלבו בשיחה עם הזקן שאלות שמזמינות התייחסות להקשרים של בדידות. אין הכרח שישתמשו בשאלון-סקר שיטתי; חשוב שיכירו שאלות רלוונטיות ושיהיו מודעים לחשיבות הנושא. עוד חשוב שתהיה להם היכרות עם גורם מקצועי שיוכלו להמליץ לזקן לפגוש אותו – גורם שתפקידו להרחיב שיחה עם הזקן בראיון אינטייק, לבדוק במה הוא מעוניין ולחבּר אותו למענים מתאימים בקהילה.(על סוכני איתור ראו עוד להלן: מודל "המרשם החברתי")
-
הסבּרה והעלאת מודעוּת בקרב אוכלוסייה רחבה של זקנים: שיטה זו מנסה לאתר משתתפים פוטנציאליים לא דרך אנשי-מקצוע וסוכני איתור בקהילה, אלא באמצעות פנייה ישירה לזקנים. על-מנת להגיע לקהלים רחבים מומלץ ליצור שיתופי פעולה עם גופים, מסגרות או אתרים בקהילה שזקנים מַרבים לבקר בהם, לדוגמה: קתדרה להשכלת מבוגרים, סינמטק, מתנ"ס, קופת חולים, סופרמרקט ומרכז מסחרי. על-מנת להעביר את המסר ולהגביר מודעות אפשר להקים במָקום דוכן שבו יעמדו מתנדבים, יחלקו עלוני מידע לזקנים עוברים-ושבים, יענו לשאלות, ואם הדבר רלוונטי גם ירחיבו שיחה עם אלה המגלים עניין. אפשר להציע למתעניינים שישאירו פרטי-קשר, הפרטים יועברו לגורם בקהילה שתפקידו להמשיך את התהליך (ראיון אינטייק וחיבור למענים, על-פי תרשים-הזרימה הנ"ל). אפשרות נוספת היא להזמין את המתעניינים להרצאה שתתקיים בבניין ציבור (מתנ"ס, סינמטק וכיו"ב). ההרצאה תעסוק בנושאים כגון שיפור איכות חיים בגיל השלישי, חשיבות הקשרים החברתיים וכיו"ב.
-
פנייה לבני משפחה של זקנים דרך מקומות-עבודה ודרך רשתות חברתיות. גם כאן המטרה היא לעורר עניין ולהעלות מודעוּת ביחס לבדידות וביחס לקיומם של מענים בקהילה שעשויים להפיג את הבדידות.
ראיון אינטייק:
אפיון חווית הבדידות ומיפוי הצרכים
האינטייק נועד לסייע בידי מי שעורך את הריאיון מטעם הגוף נותן-השירות, כך שיהיה מסוגל:
-
לאפיין את חוויית הבדידות של הזקן שעמו הוא נפגש
-
להעריך באיזו מידה קיימת מוטיבציה להיחלצות מבדידות
-
למפות את החוזקות, הצרכים, נטיות-הלב ותחומי העניין של הזקן
-
לשקול אילו מענים עשויים להתאים מתוך סל-המענים הזמין בסביבת המגורים
כדי לאפיין את חוויית הבדידות, שאלון האינטייק מתייחס לשני ממדים:
-
מיפוי הרשת החברתית של הזקן, כולל השתייכות למסגרות פורמליות
(כגון מועדון, בית-כנסת) ולמעגלים לא-פורמליים (חברים, משפחה).
-
מידת שביעות רצונו של הזקן מאיכות הקשרים ומהפעילות החברתית שהוא נוטל בה חלק.
ראו שאלון אינטייק.
חיבור למענים:
הכוון, תמיכה וליווי
אחרי שזיהינו מצוקת בדידות ואחרי שמיפִּינו את הצרכים, צריך לעשות את החיבור (linkage) למענים בקהילה. שלב החיבור חיוני מפני שאנשים לא תמיד מודעים להזדמנויות הפתוחות עבורם; אספקת מידע ועזרה בבחירת מענים מתאימים הן אפוא מטרה ראשונה. יתירה מזאת, כפי שהוסבר לעיל אנשים בודדים עלולים לסגת אל תוך עצמם ולוותר מראש על המאמץ ליצור קשר עם החוץ; לעתים דרושה להם עזרה הכוללת בניית אמון, עידוד, חיזור עקבי ובמקרים מסוימים גם ליווי פיזי אל המסגרת החברתית המוצעת כמענה.
צילום: shutterstock
מודל המרשם החברתי
המהלך בן שלושת השלבים שהוצג קודם בתרשים-הזרימה, מיושם הלכה-למעשה בשירותי הבריאות והרווחה באנגליה. הם מכנים את המודל: המרשם החברתי (Social Prescribing). המודל מבוסס על רשת המרפאות בקהילה. רופאי משפחה פוגשים מטופלים זקנים מדי יום. נדמה שאין עוד מסגרת אוניברסלית כמו המרפאה (אצלנו בישראל: קופת חולים) שכמעט כל הזקנים מבקרים בה. על-פי סקר שפורסם באנגליה (2013) 76% מרופאי המשפחה מדווחים, כי 20% מהביקורים במרפאה סיבתם העיקרית היא לא פתולוגיה גופנית אלא בדידות. רופאים המיומנים בזיהוי בדידות משמשים אפוא כסוכני איתור. השלב הבא בתרשים הזרימה מבוצע על-ידי פונקציה נפרדת בקהילה, לא על-ידי הרופא עצמו, ולהלן ההסבר.
רופא שזיהה מצוקת בדידות מתייחס אליה במלוא כובד-הראש הרפואי. בִּמקום שישלח את המטופל לבית-מרקחת כשהוא מצויד במרשם-תרופה, הרופא מצייד אותו ב"מרשם חברתי" שפירושו: הפניה לסוכן חיבור בקהילה שתפקידו לערוך ראיון אינטייק ולחבּר את המטופל למענים חברתיים הקיימים בקהילה. באנגליה מכנים את סוכן החיבור באחד השמות הבאים: Link-worker, Connector, Navigator ובתרגום לעברית ניתן להציע את השם: "מקַדם קשר" (על משקל מקַדם-תעסוקה או מקדם-בריאות). באנגליה התקבלה החלטת ממשלה להטמיע תכניות של 'מרשם חברתי' בכל רחבי הממלכה עד סוף שנת 2023.
צילום: shutterstock
לדבר את הבדידות? דילמה
לאורך התהליך שתואר קודם בתרשים-הזרימה (איתור וסינון, ראיון אינטייק וחיבור למענים) חוזרת ועולה דילמה שמעסיקה את גורמי השטח: האם לדבר עם הזקנים על מצוקת הבדידות באופן ישיר וגלוי? שורש הדילמה נעוץ בסטיגמה הכרוכה בבדידות. כפי שכבר הוזכר, אנשים נמנעים מלהתוודות על בדידותם, לעתים הם מסתירים אותה אפילו מעיני עצמם (הדחקה), כנראה בגלל הנטייה לקשור בדידות עם חוסר אונים, חולשה ובושה.
רבים מהיישובים שהפעילו תכניות במסגרת פיילוט מיזם בדידות, חיפשו מעֲקפים שיאפשרו להם לשווק את התכנית למועמדים פוטנציאליים באמצעות מסרים מרוככים הניתנים לעיכול ביתר קלות. כך למשל עשו שימוש בכותרות הבאות: "קבוצה להעשרה חברתית", "חברותא", "קבוצת השתייכות", "יצירת רשת חברתית תומכת". ניסוח שהתקרב (אמנם במרומז) לנגיעה במצוקת הבדידות, הופיע בפרסומים של אחת התכניות; בראש הברושור התנוססה הכותרת "לא טוב היות האדם לבדו", ומתחת נכתב: "אם ברצונך להגדיל את מעגל המכרים שלך ולהרחיב את הידע על השירותים בקהילה, הנך מוזמן להשתתף בקבוצה לחיזוק המיומנויות החברתיות".
צילום: shutterstock
ייצוג לגישה שונה מצאנו באחת התכניות שבה החזיקה הרכזת בעמדה התומכת בשיח גלוי על חוויית הבדידות לכל אורך הדרך, ללא כחל ושׂרק. הכותרת נוסחה כך: "בוחרים להרגיש טוב – התמודדות עם תחושות בדידות בקרב אזרחים ותיקים". כאשר פנתה הרכזת למועמדים פוטנציאליים (כגון זקנים שהגיעו לבקר במתנ"ס) היא הסבירה להם בפשטות, שבדידות היא חוויה אוניברסלית, שכולנו חשים בדידות מעת לעת, ושבגיל זיקנה הבדידות שכיחה אף יותר. בעשותה כן ניסתה הרכזת לנרמל את התופעה, לתת לגיטימציה לשיח משתף "שלא עושה עניין", וליטול מהבדידות את עוקץ הבושה.
על-סמך הידע שיש בידינו נכון להיום, קשה לחרוץ עמדה חד-משמעית ולהכריע בין הגישות. מסתבר שהדילמה תמשיך ללוות את העושים-במלאכה. מומלץ להפעיל שיקול-דעת בניסיון להתאים את סגנון הפנייה לקהל-היעד ובתוך כך להביא בחשבון את הרווחים ואת המחירים הכרוכים בגישות השונות. להלן יוצגו שיקולים שעלו בפורומים של למידה במסגרת הפיילוט.
שיקולים בעד שיח גלוי על בדידות
החל משלב האיתור והחיבור
-
ההימנעות שלנו כאנשי מקצוע משיח גלוי על בדידות, נושאת בחובה מסר שחוטא למשימה החברתית של העלאת מודעות ונרמול התופעה. מבלי משים אנו תורמים את חלקנו לשימור הסטיגמה שדבקה בבדידות.
-
החוקרים שליוו את הפיילוט במחקר-הערכה תיעדו קולות שנשמעו בקבוצות המיקוד והתרשמו כי הזקנים מדברים על חוויית הבדידות בחופשיות יחסית. אפשר שאנשי המקצוע נשמרים יתר-על-המידה מפני שיח גלוי על בדידות, הנתפס כטאבּוּ; אפשר שהם מייחסים לזקנים עכבות יותר מכפי שישנן בפועַל; ואפשר שרתיעתם משקפת קושי שלהם יותר משהיא משקפת קושי של קהל היעד – כך לדעת החוקרים.
-
אם לא מציגים למשתתפים באופן גלוי את מטרת התכנית, קרי הפגת בדידות, עלולים להיווצר פערים בציפיות. להשערת החוקרים ייתכן שאחת הסיבות לנשירה מקבוצות שהופעלו במסגרת הפיילוט, הייתה חוסר הבנה של מטרת הפעילות ותיאום-ציפיות לקוי שגרם לבלבול.
שיקולים בעד ריכוך הקצוות החדים
של שיח על בדידות
-
החשש המרכזי הוא שדיבור ישיר על בדידות עלול להרתיע, לגרום לאנשים להיאטם ולהדוף את היד המושטת, גם כאשר התכנית יכולה לסייע להם. רכזים מהשטח דיווחו על שתי אוכלוסיות שלפי התרשמותם נרתעים באופן בולט מהשימוש במונח בדידות: (א) חברי קיבוץ ותושבי המגזר הכפרי בכלל; (ב) נשים ערביות.
-
לא פחות מהשאלה אם לדבר את הבדידות, חשובה השאלה מתי להזכיר את השם המפורש. רבים מהעובדים המקצועיים בשטח ערכו הבחנה בין שלבים שונים בתהליך: בשלב האיתור הראשוני והצעת התכנית למועמדים פוטנציאליים העדיפו להשתמש בניסוח מרוכך כגון "הזדמנות להרחבת קשרים חברתיים". בשלב האינטייק ראו לנכון לגעת בחוויית הבדידות, כמובן ברגישות ובאמפתיה.
לעומתם היו אחרים שהעדיפו לדחות את הדיבור הישיר לשלב שבו מתגבשת הקבוצה, כשכבר נוצר אמון בין המשתתפים, ואז אפשר שהמנחה יעלה את הנושא, או אפילו מוטב שימתין לשעת-כושר שבה תעלה התייחסות ספונטנית לבדידות על-ידי אחד המשתתפים, ואז יפתח המנחה את הנושא לדיון בקבוצה.
כאמור איננו מתיימרים להתיר את הדילמה, אנשי המקצוע המפעילים מענים בשטח יידרשו לשקול את הרווחים ואת המחירים ולהתאים את אסטרטגיות האיתור והחיבור אל הזמן, אל המקום ואל קהלי-היעד.